בעומק החלל מרחף פסל רב-זרועות, מוחו עשוי אלמוג, וחוליותיו מגולפות מענפים שאסף משה רואס בשיטוטיו; דרקון דמיוני, שומר סף מיתולוגי, שניצחון עליו מבטיח זכייה באוצרותיה הגנוזים של הממלכה. בין המיתולוגיה האישית-משפחתית של רואס לבין הרוחות הרעות, הנושבות מכל עבר, ניצב הדרקון בתפקיד כפול: מי שהוא סך כול הפחדים שלנו, ובד בבד גם זה הבא להגן עלינו מפניהם.

בעבודתה של חניתה אילן מהוות פעולות הציור והמחיקה מוליך רעיוני ואסתטי, שבאמצעותו היא מצביעה על ארעיותן של אוטופיות ושל אידאולוגיות, שקרסו והתנפצו לנוכח המציאות המטלטלת. המיצב הציורי שלה נוצר מתוך הֶקשר זה במיוחד עבור חלל התערוכה, שבשנות החמישים של המאה הקודמת שימש את חברי קיבוץ הזורע כחדר קריאה. ארונות העץ העתיקים, בעיצוב מוניו גיתאי וינטראוב, מרוקנים מן הספרים שמילאו אותם, עוררו באילן הד עמום להתפוגגות הרעיונות הסוציאליסטיים שכוננו את הקיבוץ. בתוך אחד מהם שתלה ציור של חמור, שנותר בדד בחשכה, אולי אִזכור לפעמי משיח שבושש לבוא.

בדומה לשחרזדה בסיפורי אלף לילה ולילה, בתערוכה זו הופכת אלה אמיתי סדובסקי למספרת סיפורים. בתיאטרון האבסורד שלה מוּעלות אגדות בדיוניות חסרות שחר, נטולות התחלה וסוף. בדומה לסיפורי הפולקלור המזרחי וכמו בחיים עצמם, נשזרים בהן נרטיבים מרובים ואף סותרים, במבט מהורהר ומשועשע גם יחד.

העיטור בכחול על גבי לבן הוא תולדה של מיזוג תרבותי וסגנוני מיוחד במינו בין המזרח הקרוב והמזרח הרחוק. בתערוכה זו מוצג מִדגם מייצג מאוסף המוזיאון, של כלים מפרס, מסין ומיפן, לצד עבודותיהם של אודי צ'רקה ונעה צ'רניחובסקי, יוצרים עכשוויים המעניקים למסורת ארוכת השנים נדבך מקומי ופרשנות אישית.

ארבע אמניות מתמסרות לתהליכי יצירה המתרחשים כמו מעצמם ומקרבים אותן אל הטבע שלהן. המנעד המונוכרומטי מחבר בינהם ומביא איתו שקט למבט ויכולת הבחנה בדקויות. במגוון המדיומים הן בוחרות: רישום, ציור צילום, aריפת ראקו וזכוכית, מתרחשת מתחת לפני השטח תנועה עדינה ושברירית, מעין רטט פנימי היוצר את רישומו על פני השטח במתח מתמיד שבין התהוות להתפרקות סדיקה והתמוססות. כל אלה מזמינים את הצופה להקשיב לתדר חריש, רחשים תת קרקעיים של השתרגות שורשים, צליל נביעה או ייבוש והתבקעות.

שם התערוכה, "טבע ראשון, טבע שני", מפנה את תשומת הלב לשניוּת הקיומית והאסתטית בסין העכשווית. מצד אחד, הרמוניה בין האדם לטבע, העומדת ביסוד האמנות וההגות הסינית המסורתית כטבע ראשון. מצד אחר, מראות של טבע מנוצל ונוף שנפגע, תוצאה של התנהגות אנושית דורסנית במציאות, שהפכה להרגל, לטבע שני.

אֵין בְּכָךְ מָה אִם הָיְתָה כַּף רַגְלִי אָז נִצֶּבֶת עַל פְּנֵי אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת מֵאִתְּךָ עַד קַצְווֹת; כִּי מַחְשֶׁבֶת בִּיעָף תְּדַלֵּג עַל יָם וְיַבֶּשֶׁת אַךְ תַּחְשֹׁב הֵיכָן לִהְיוֹת. – ויליאם שייקספיר, סונטה 44, תרגום: יעקב אוסטרובר

תערוכתו של קוג'י יממוטו, נזיר זן ופסל יפני, מזמינה להתבונן בטבעם הנסתר של הדברים, בתמורה המתחוללת בין צורה, חומר ואנרגיה. הסדרה פלוגיסטון, שביצירתה החל כשהפך לנזיר זן, מורכבת מפסלי צורות אורגניות, שגולפו בעץ מלא, המעלות על הדעת איברים פנימיים או דימויים מן הצומח. הסדרה מוצגת בימים אלה בטריאנלה של אצ'יגוֹ צוּמארי בצפון יפן.

"כמו פריחתם ונשירתם של פרחי הדובדבן, אני מנסה לתפוס משהו שכבר נעלם."

המצאת המראה שינתה את פני האנושות תרתי משמע. האם יש ביכולתנו לדמיין את פנינו ללא מראה? כיצד משפיעה המראה על האופן שבו אנו רואים את עצמנו ומעצבת את תפישתנו ביחס למושג היופי?

המצאת המראה שינתה את פני האנושות תרתי משמע. האם יש ביכולתנו לדמיין את פנינו ללא מראה? כיצד משפיעה המראה על האופן שבו אנו רואים את עצמנו ומעצבת את תפישתנו ביחס למושג היופי?

בתערוכה זו, אל לנו להאמין למראה עינינו. הרצון האנושי להיאחז באשליה עתיק לפחות כדברי ימיה של האמנות הנענית לו, אך גם להתפכחות מתעתועי הדימוי נועד תפקיד חשוב. המבט הכפול ביצירות המוצגות כאן מציע לצופה היקסמות ובה בעת גם את התפוגגותה.

תערוכת היחיד של טליה קינן מרווחת את הסדק שבין הממשי והמדומיין. היא יוצרת חלל שמזמין את הצופה לשוטטות כמו בתוך חלום, לשהייה מדיטטיבית ברגעי ביניים שזמניותם נוכחת במלוא עוצמתה ולליקוט רשמים המתגלים לאיטם ונספגים פנימה. אלה קצוות המבט שטליה קינן מעוניינת לגרות.

אופן פעולתה של נבט יצחק חורג מן היחס המקובל בין אמן למוזיאון, שבו הוא רואה חלל תצוגה ליצירתו. עבודותיה בשנים האחרונות, בעיקר בתחומי המדיה החדשה (New Media) והמיצב, בוחנות את התפישות התרבותיות ואת הערכים, המעצבים את דרכי התגבשותם של אוספי מוזיאונים ואת תפקידם כסוכני זיכרון.

המיצב "תא קיומי" מתהווה בחלל בהדרגה, ולתוכו אורגת אתי אברג'ל חומרי חיים וזיכרון. הזמן הוא החומר העיקרי בפיסול שלה. תהליכי העבודה המתמשכת נרשמים, מצטברים ומייצרים עדות לתנועת קיום שברירית, מסע הלוך ושוב, תנודה בין נדודים לבין התבייתות.

התערוכה "מעבר לגוף" היא נדבך נוסף בדרכה של אמירה זיאן (נ' 1977), שתצלומיה חושפים רבדים חבויים בסביבתה הקרובה. הצילום המבוים מאפשר לה לשלוט במרכיביו ולייצר מרחב טמיר של נוכחות ושל היעדר גם יחד. תחושת האשליה שמעורר הדימוי בולטת כבר בתצלום הראשון בתערוכה, שבו נראית דמות שקופה כמו מתפוגגת לעבר שער סגור, מזמינה את הצופה לפסוע בעקבותיה לעבר מציאות נעלמה.

יצירתו של ישראל הדני משייטת מעל מרחבי הזמן, חושפת כמיהה אל הנפש פנימה. שנים רבות תר אחר צורה רוחנית שתהיה פתוחה דיה, כך שהרוח תוכל לשכון בה, חופשיה להמריא אל מרחביה. בנדודיו בין תרבויות עתיקות במזרח הקרוב והרחוק אסף אל תודעתו דימויים של מבני קדושה ותפילה: כיפות של מסגדים, פגודות של מקדשים וקמרונות, השואפים אל על ומעוררים תחושה של רוממות רוח.

המיניאטורות ההודיות הן דוגמה מרתקת למיזוג פורה בין תרבויות שונות וסגנונות אמנותיים מגוונים. מקורה של אמנות זו בפרס, שם שימשה לאיור כתבי יד רבי ערך. להודו הגיעה במחצית המאה ה-16 עם פלישת השליטים המוגולים – מוסלמים ממוצא מונגולי שבחצרותיהם פעלו ציירים ששקדו על מלאכת ההעתקה והאיור. מיומנות הרישום נלמדה מתוך העתקה, ובהמשך מן הזיכרון ומהתבוננות. במרבית המיניאטורות ניכרת חזרה על תבניות שגורות, כגון ציור הדיוקן בצדודית בעוד הגוף מוסב בזווית של שלושה-רבעים.

המיצב של מידד אליהו פוסע על סף הזיכרון והשכחה, מבקש לשחזר שרידים של קדוּשה מתוך החורבות. בשנים האחרונות מתחקה אליהו אחר סיפור העלייה של משפחתו ושל קהילת יהודי קוצ'ין מהודו בשנות ה-50, סיפור שהושתק והודחק בנרטיב הישראלי. במסעותיו לקוצ'ין ובשיטוטיו בארכיונים בארץ הוא מלקט פיסות של זיכרון מוחשי, ומתוכן יוצר בהדרגה את תמונת עולמו.

מאיה סמירה פוסעת בנתיבי הצילום והמחול גם יחד. שניהם מהווים עבורה שער ללמוד ולחוות את העולם. היא רוקדת, מתרגלת ומלמדת יוגה. כך נחשפה לראשונה לפילוסופיה ההודית, החוקרת את הקשר שבין תנועה פיזית לתנועה מנטלית; אימון של איזון פנימי ושקט הכרתי תוך כדי תנועה.

הקימונו, שכה מזוהה עם התרבות היפנית, הוא למעשה בגד בעל גזרה מלבנית אחידה למדי. הדגם שמופיע עליו, הוא שמעניק לכל קימונו את יופיו והייחודיות שלו. ביפן מייצגת הבחירה בדגם ובצבעוניות גיל, מעמד ומצב משפחתי וגם מותאמת לעונת השנה. כך למשל, בקיץ ייבחר מראה מרענן של מים בדגם מסוגנן וצבעוניות קרירה לעומת האביב שבו יועדף דגם של פריחת הדובדבן.

המיצב של אורית חופשי מזמין לשוטטות ולשהייה בנופי מסתורין שגלום בהם ממד על‏־זמני ומעוררים הרהורים על קיומו בר־החלוף של האדם. מה הוא מותיר אחריו על פני האדמה?

ברוש בכות, עץ סיני הצומח בלב המדשאה הגדולה בקיבוץ הזורע, הוא בעצם "נטע זר" שהפך לחלק מן הנוף המקומי, כך גם מוזיאון וילפריד ישראל, הנטוע במרכז הקיבוץ ומציג את אמנות המזרח לצד אמנות ישראלית. במיצב זה מבקשת עירית תמרי לבחון את יחסי הגומלין שבין זרות למקומיות בשפה הייחודית שפיתחה במשך השנים, אשר בה הצילום הופך לחומר גלם פיסולי.