וילפריד ישראל, יורשו ומנהלו של בית המסחר "נתן ישראל" במרכז ברלין, היה מקורב אל בוגרי תנועה ה"ורקלויטה" – שהפכה מתנועת נוער גרמנית-יהודית לתנועת נוער יהודית-ציונית, כתגובה לעליית היטלר לשלטון בחורף 1933. קיבוץ הזורע נוסד בחדרה במחנה הקיבוצים במאי 1934 ועלה על הקרקע בחורף 1936. פעמיים ביקר וילפריד בקיבוץ הזעיר, ב-1938 וב-1940 וביטא בדרכים שונות את חלומו להצטרף לקיבוץ לאחר המלחמה, אם ישרוד.

וילפריד הגיע אלינו לביקור קצר. היה מי שחשב שהחדר שלי, בעל הסגנון הלא כל-כך סטנדרטי, יכול להיות מתאים לאירוח אדם זה. שמחתי להיות מכניס אורחים. כבר במבט ראשון התרשמתי מווילפריד. הוא היה גבר יפה, רציני וגם חייכן, קולו שקט והתנהגותו כשל אציל הודי. דיברנו בלי סוף, הוא סיפר לי על מעשיו, על פעולותיו למען הצלת יהודים באירופה, על חלקו בעלייה הבלתי-ליגאלית ועל חלומו הגדול לחיות איתנו. תוכניתו היתה להקים בהזורע מרכז לאמנויות, מקום בו יוכלו אמני קיבוץ הזורע לעבוד בשקט ובאווירה יוצרת. כבר אז הוא הזכיר את כוונתו להעביר אלינו את אוספו האמנותי, במיוחד את אוסף הפסלים מהמזרח הרחוק. 

אך וילפריד ישראל לא לא זכה להקים את חזונו – ביוני 1943 הופל המטוס שבו טס במשימת הצלה אחת מרבות, בדרכו מפורטוגל לאנגליה והוא נהרג. חודשים אחדים לאחר מכן, באוקטובר 1943 הוכה הקיבוץ בתדהמה כאשר הגיע מכתב מאת אחיו של וילפריד, הרברט ישראל, אל אישים בולטים בהנהגת יוצאי גרמניה וגם אל יוסף אמיר (פרידריך אלטמן) חבר הזורע, מידידיו הקרובים של וילפריד, ובו עיקרי צוואתו:

"... רצוני הוא כי אוסף האמנות שלי יועבר לארץ ישראל.

הייתי רוצה שבניין קטן, אולי ביתן, כ"בית לאמנות ולימודים של המזרח" יוקם בתחומי קיבוץ הזורע, יקנעם ליד חיפה. הוא צריך להכיל מקום ללימודים, לספריות־יד בענייני אמנות, תרבות וסוציולוגיה, דת ופילוסופיה. הוא צריך להיות  נרחב דיו כדי שיוכל להכיל את אוספי..."  

יש לדעת כי באותה שנה היה הזורע ישוב קטן, דחוק במסגרת רצועת אדמה צרה מדרום לכביש חיפה–ג'נין, כל־כך צרה שהחברים קראו לה "מגבת". רוב החברים גרו בצריפים ואוהלים, נבנו עד אז רק שני בתי-אבן למגורי החברים בני חמישה חדרים כל אחד ושני בתי ילדים. 

הרעיון של הקמת "בית לאמנות" היה אבסורדי בעיני רבים והוויכוחים נמשכו למעלה משנתיים. אמנם כבר בחורף 1944 התארגן "חוג מעוניינים", שהוטל עליו להכין פרוגרמה למוסד שיקום, אך רק במלאת שלוש שנים למותו של וילפריד בראשית יוני 1946, פורסמו בגיליון "בשער" תוצאות עבודתו:

לפני שנתיים וחצי החלטנו להקים בקיבוצנו בית-תרבות על-שמו של וילפריד ישראל, בהתאם לצוואתו ולשלב לזה את החדרים הדרושים לצרכיו התרבותיים הכלליים של הקיבוץ וגם לצרכיהם של חברינו האמנים. [...] עתה הגיע הזמן לגשת לעיבוד התכנית ולהתחיל בביצועה ההדרגתי.

הגם שאין זו אחת משאלות היסוד החמורות והדחופות שבהן אנו נאבקים כעת, עלינו להבין כי אולי לא נוכל להקים את המפעל לעולם, אם לא נדע לכוון את השעה. לא נוכל להתעלם מהעובדה שיש מי שעינו צרה בכך שאוסף האמנות רב הערך של וילפריד יועבר להזורע ושסכום כסף גדול למדי יושקע אצלנו... 

ואכן, כבר ב-14 ביולי אותה שנה הובאה ההצעה לפני שיחת הקיבוץ והתקבלה ההחלטה שקבעה מה יהיו הפונקציות השונות של הבית. למרות נטיית החברים בתחילה – הוא לא יכלול חדר מוזיקה. גם לא יהיה בו אולם גדול להתכנסויות. ההחלטה, האם להזמין הצעות מכמה אדריכלים הועברה לחוג המעוניינים. השתתפות הקיבוץ בהקמת המפעל תתבטא בשני ימי עבודה שבועיים ובשני ימי גיוס של כל החברים והחברות. מתוך "חוג המעוניינים", נבחרה "ועדת מפעל וילפריד ישראל" ובה שמונה חברים. 

משום תחושת בהילות בשל חשש שעיכוב מתן תשובה למנהלי העיזבון של וילפריד ישראל ישבש את העברת האוסף לקיבוץ – המהלכים הבאים התרחשו במהירות רבה. כבר במהלך 1946 הגישו האדריכלים אל מנספלד ומוניו ויינראוב תוכנית וכבר ביוני 1947 הונחה אבן הפינה למוזיאון. 

 מוזיאון וילפריד 1947

 

מוזיאון וילפריד שנת 1951

הכוונה הייתה לחנוך את הבית לקראת תאריך הולדתו ה-50 של וילפריד ישראל ב-11 ביולי 1949, אלא שבינתיים פרצה מלחמת העצמאות והפרויקט נדחה לימים טובים יותר.

מקץ ארבע שנים נשלמה בניית הבית ואירוע הפתיחה התקיים ב-13 ביולי 1951, אכן, סמוך לתאריך הולדת וילפריד. הוזמנו כל ה"מי-ומי" בישוב ובתנועה – בין הנואמים היו יעקב חזן – ממנהיגי מפ"ם, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק (שבתו נעמי הייתה חברת הקיבוץ) ומרגוט קלאוזנר, מחלוצת התיאטרון והרולנוע בישראל. 

בערב החגיגי נכחו כאלפיים מוזמנים. על הבמה הועלו בזה אחר זה שני מופעים: המחזה "העולם בו אנו חיים" – מאת קרל צ'אפק, והאופרה "אבו חסן" מאת אריך-מריה ובר – הכול על טהרת הביצוע המקומי. האירוע זכה לכותרות בעיתונות של אז, וגם ב"בשער" נכתב:

נעשה ונשמע – שוב התְאַמֵּת הפירוש המסורתי הניתן לפסוק זה. העשייה היא אשר חוללה מה שלא הצליחו לחולל שיחות ובירורים, לאחד את הקיבוץ כולו – סביב מפעל תרבותי גדול וראוי לשמו. בעשייה המשותפת נשתתקו ספקות ופקפוקים והצלחנו במלאכה. המפעל המושלם שכנע את כולם, את הקיבוץ ואת אורחיו הרבים גם יחד. 

בשלב הראשון בוצעה רק מחצית תוכנית הבנייה. הכסף לא הספיק. נבנו שני אגפים – האחד לאוסף האמנותי של וילפריד, השני חדר קריאה. בין שני האגפים נבנה מרחב מקורה ששימש במה לרוב המופעים וההצגות של הקיבוץ – עד השלמת אולם המופעים מקץ 20 שנים... 

בשלוש השנים הראשונות לאחר מכן הוצגו על הבמה ארבע הצגות, והוצגו במוזיאון 20 תערוכות.

לעומת המשכן לאמנות בעין חרוד, שהאוריינטציה שלו "כמרכז המקרין אל מעבר לגבולות האתר הגיאוגרפי הפריפרלי של המקום", בית וילפריד ישראל נבנה במרכז הקיבוץ, לא רחוק ממבנה חדר האוכל בתוך שכונת המגורים. מראשיתו תוכנן המוזיאון כך שישמש גם בית תרבות לחברי קיבוץ הזורע, ואחד משני אגפיו תוכנן כספרייה לשירות חברי הקיבוץ.  

בתמצית – אף ששני המוסדות הוקמו בקיבוצים בראשית דרכם – אופיים מלכתחילה היה שונה, כאשר "בית וילפריד ישראל" היה מכוון פנימה, לצורכי הקיבוץ וכפוף למגבלותיו, "המשכן לאמנות" בעין חרוד נועד להיות ונחשב מיומו הראשון מוסד של תרבות "גבוהה", המתקיים ליד הקיבוץ ואמור להקרין על החברים ולהעשיר את חייהם בקיבוץ ומחוצה לו.  

כאשר נעצרו תוכניות הבנייה של "בית וילפריד" מחוסר מימון, נתקע הפרויקט לשנים לא מעטות. הבנייה הושלמה ב-1959 בעזרת תרומתו של הרברט ישראל, לאחר ששוכנע בחיוניות הבית ובמקומו החשוב בחיי התרבות בקיבוץ, כרצון אחיו. 

 חנוכת ההרחבה, הרברט ישראל חותך את הסרט, 1959

 

עם ההרחבה, נוספו אגפים למוזיאון – ספרייה ואגף תצוגות, שבמרתפו נשמר והוצג אוסף הארכיאולוגיה

– רובו ככולו מחפירות שנערכו באזור הזורע, על ידי חברי הקיבוץ ובניהול ארכיאולוגיים ידועים, כמו פרופ' עמנואל ענתי, ז'אן פרו, ד"ר יעקב קפלן ובשנות השבעים פרופ' אמנון בן-תור.

ב-1958 נוסדה חברת "וילפריד ישראל –  לאמנות וידיעת המזרח בע"מ", שנועדה לניהול פעילות הבית כמפעל עצמאי, מנותק מהנהלת החשבונות של הקיבוץ.

עד אמצע שנות השישים נוהל הבית כמעט בהתנדבות ובאולמות התצוגה התחלפו תערוכות אמנות – הן של אמני הקיבוץ האיזור והן תערוכות לפי נושאים. על במת הבית הועלו כל ההצגות הגדולות, בתדירות של כמה הפקות מדי שנה. גם חגי השנה נחוגו על במה זו כשהקהל צופה בחגיגה ממדרון הדשא שנועד לכך. בית וילפריד היה בלב הקיבוץ ובלב העשייה התרבותית המגוונת שלו.

סביב המוזיאון הייתה תמיד פעילות התנדבותית, אך עם התבגרות החברים הוותיקים והתעייפותם במידה רבה, גברה התחושה שיש צורך למסד את מעמד המוזיאון ולדרוש מהקיבוץ השתתפות פיננסית עמוקה יותר.

מאחורי הפעילות הזו עמדו אורי (רודי) בֶּר – מנהל הבית והרוח החיה שהיה האחראי על העיזבון, אהוד טל – אוצר תערוכות מתחלפות; עזרא מאירהוף – ארכיאולוג ואוצר התערוכה הארכיאולוגית; שמעון אופנהיימר – שלא היה מעורב בשלב הראשון של ההקמה, אך הוא זה  שכבש את ליבו של הרברט ישראל והביאו לממן את הרחבת הבנייה לפי התוכנית המקורית, וגם בהמשך הצטיין בגיוס תרומות ואוספים חדשים. סביב פעילות הבית התגבש גרעין של חברים נוספים, שהתנדבו וסייעו לפעילות השוטפת של הבית – "כדי שלא יהיו הוצאות מרובות..."

במהלך שנות ה-70 הצטרף גבי מענית לאהוד טל בתחום האוצרות של התערוכות המתחלפות ועם פרישתו היה גבי האוצר וה"רוח החיה" במוזיאון. הוא פנה אל האמנות הישראלית העכשווית.  

שיחות ודיונים על מקומו של המוזיאון בחיי הקיבוץ עלו כבר מהמחצית השנייה של שנות ה-60 – אחת לכמה שנים, בשל הפרדוכס המובנה בין מוסד אמנות "אליטיסטי" במהותו, לבין היומרה להישאר "בגובה העיניים" של חברי הקיבוץ ובמיוחד בשל העול הכלכלי של מוסד שאינו מוכר ונתמך באופן ממסדי...

עם חנוכת אולם המופעים ליד חדר־האוכל ב-1976, איבדה גם הבמה שבין אגפי "בית וילפריד" את חשיבותה – אף כי מדי פעם חוזרים אליה במופעים מסוגים שונים. בעשור השמיני של המאה נבנו אגף תצוגה אשר "הושאל" זמנית לקיבוץ (השאלה הנמשכת עד היום) ומרתף – מקלט לשמירת האוספים המקוריים ואלה שהצטברו עם השנים מתרומות ועיזבונות. 

בראשית שנות ה-80 פרש אורי בר ממשרת "המנהל בהתנדבות". בהדרגה וצעד־אחר־צעד השתנה אופיו של "בית וילפריד ישראל". הוקמה וועדה של חברים שתקבע מדיניות וגם נבחר צוות ניהול אדמיניסטרטיבי לבית, עד שכעבור שנים אחדות נכנס לתפקיד אהוד דור – שהוביל מהלכי שינוי לקראת סוף המאה, ועיקרם ויתור על "הבית" למען "המוזיאון". המוזיאון שאף להתרחב ובהדרגה הוסט מוקד פעילותו מן הקהילה הקיבוצית – אל הקהל הרחב ואף ניסה להתקבל כמוזיאון המוכר גם על ידי הרשויות. התרחבות של ממש הייתה בסוף שנות ה-90, כשהתפנה אגף הספרייה, שעברה למבנה חדש וייעודי.

בכל אותן שנים המשיכו חברים "משוגעים לדבר" להתנדב ולתרום מכשרונם וזמנם, ללא תמורה במוזיאון, גם כשהאוריינטציה כוונה לציבור הרחב ולא רק אל חברי הקיבוץ. המוזיאון עבר תהליך של התמקצעות, נוסד אגף־חינוך, ונכנסו עובדים מקצועיים בשכר, והבית היה ל"מוזיאון וילפריד ישראל". גם הסמליל שליווה את המוזיאון מיום ייסודו, הוחלף בסמל עדכני.

                           

ביוני 2001 – 50 שנה לייסוד המוזיאון – נערכה סדרת דיונים: "להסדיר מחדש את יחסי הקיבוץ והמוזיאון" ובסיכומם פורסם: 

"מועצת הקהילה רואה חשיבות רבה בהמשך קיומו של המוזיאון כנכס תרבותי, חברתי, רוחני ומתייחסת בהערכה רבה להשקעה בטיפוחו ובפיתוחו של המוזיאון בשנים האחרונות. מועצת הקהילה מכירה בצורך לתמוך במוזיאון על מנת להבטיח את המשך קיומו".

אך עם זאת, התלות הכלכלית בקיבוץ נותקה. המוזיאון הפך 'למוזיאון מוכר' (ומתוקצב) במשרד התרבות. עם הפיכת "בית וילפריד" ל"מוזיאון וילפריד" החלו גם לגבות דמי־כניסה מן המבקרים.

בעשרים השנים שעברו מאז החלת השינויים האלה, מתקיימת במוזיאון פעילות רצופה וסדירה. אמנם בתוך הקיבוץ, אך המגמה כלפי חוץ: הקיבוץ אינו המוקד והיעד שלה. 

אי אפשר לסיים רשימה זו בלי להתייחס למאורע שזיעזע לא מזמן את הקיבוץ ואת כל שוחרי התרבות בארץ – גניבת פריטים יקרי הערך ושבירה וַנְדָלִית של מוצגים אחרים, לעיני מצלמות האבטחה, ללא חשש וללא מורא. וכך דווח: 

לקהל המבקרים היקר שלנו,

ביום רביעי לפנות בוקר 19.8.2020 נפרץ חדר תצוגת הקבע של המוזיאון שלנו. מן התצוגה נגנבו עשרות חפצי אמנות, נדירים ביופיים וייחודם האמנותי, חלקם מהאוסף של וילפריד ישראל עצמו. הפורצים הגדילו לעשות והשליכו על הרצפה פסלים וכלים שאותם לא לקחו אלא השאירו שבורים על רצפת המוזיאון.

המראה של החלל שנפרץ מעלה תחושה כואבת של אלימות ורוע, וכמובן התהייה מי יכול לעשות מעשה כל כך נורא.....

ולמרות זאת המוזיאון ממשיך להתנהל כבעבר ולהגשים את ייעודו ואת חזונו של וילפריד כ"מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח".