ארבע אמניות מתמסרות לתהליכי יצירה המתרחשים כמו מעצמם ומקרבים אותן אל הטבע שלהן. המנעד המונוכרומטי מחבר בינהם ומביא איתו שקט למבט ויכולת הבחנה בדקויות. במגוון המדיומים הן בוחרות: רישום, ציור צילום, aריפת ראקו וזכוכית, מתרחשת מתחת לפני השטח תנועה עדינה ושברירית, מעין רטט פנימי היוצר את רישומו על פני השטח במתח מתמיד שבין התהוות להתפרקות סדיקה והתמוססות. כל אלה מזמינים את הצופה להקשיב לתדר חריש, רחשים תת קרקעיים של השתרגות שורשים, צליל נביעה או ייבוש והתבקעות.

האמניות נוקטות בפעולה שמופעיה אינם צפויים מראש, אי הידיעה מובילה אותן ומזמנת בכל פעם מחדש חוויה של פליאה.

אורית ליבנה, נ' 1961, רחובות; חיה ויוצרת במבשרת ציון

עבודות הסדרה פרחים שחורים של אורית ליבנה הבליחו כהתרחשויות חד-פעמיות ומהירות בין סדרות אחרות של ציורים, המבוססים על תהליכים ממושכים של ציור רב-שכבתי בצבעי שמן, ומעידים על שליטה ומיומנות רבות שנים. אופן הפעולה חזר על עצמו במשך שנה תמימה: לחיצה על צמר גפן ספוג בטרפנטין מעל פני הנייר, טפטוף של צבע שחור ממרחק משתנה והיספגותו אל תוך הנייר.

בכל פעם מחדש זימנה פעולה זו קשב דרוך והתמסרות לאי הידיעה, להתבוננות משתאה בהשתנות המהירה של הכתם, המתפשט לנגד עיניה ומשרטט את גבולותיו, למעקב אחר הנימים העדינים הנרשמים בתוכו, עד שייחודיותו מתגלה במלואה. ליבנה מתייחסת לעבודות אלה כאל תהליך של שחרור משליטה, כמו לתת לדברים לנבוע מתוך עצמם.

לדברי האמנית, "יש כאן אלמנטים של קצב, של עוצמה ושל תנועה בין מלא לריק, ומוחלטות של עשייה – התוכן הוא התהליך. לתהליך יש עבורי משמעות קיומית; אי השלמות שלו הופכת לשלמות מעצם העובדה שאין באפשרותי לתקן או לשנות. קבלה של הדימוי כמות שהוא מזמנת עבודה פנימית עם עצמי באמצעות החומר; כתם נוזלי חסר צורה, המתייצב בשכבות דקות, ונספג לאִטו. פעולת הספיגה, המתקיימת על הנייר, היא גם תהליך נפשי של הקשבה, שאותו מוליך החומר."

דנה הראל, נ' 1986, גן יבנה; חיה ויוצרת בקיבוץ חצור

בעבודותיה מניעה דנה הראל תהליכים טבעיים ועוקבת אחר החוקיות שביסודם. הגילוי והפליאה מובילים אותה ליצור מחדש תופעות, שצדו את עיניה, במגוון מדיומים. כך, למשל, באחת הסדרות היא חורגת מאופני ציור שגורים ושופכת על הבד באקראי צבעים תעשייתיים, שיירים של תעשיית הבניין, בכיוונים שונים ובעוצמות משתנות. התבקעותם האיטית במהלך התייבשותם יוצרת בכל פעם מרקם סדוק שונה בעל היגיון פנימי משלו, המושפע מתנאי האקלים המשתנים.

לדברי האמנית, "הטבע מצוי בכול. כשאני שופכת את החומרים הללו, אני סקרנית לגלות איזו מן הפעולות שעשיתי גרמה לסדקים להיראות אחרת; כיצד החומר ועוביו משפיעים על הרישום שנוצר ברִיק שבין הסדקים. לעתים אור אחורי חודר דרכם. אני בוחרת בצבע לבן, שמאפשר תשומת לב לריק ומשקיט את המבט."

עדשת המצלמה היא מדיום נוסף, שדרכו מתבוננת הראל בגיאומטריה של הטבע ובמתח שבין קיום לאי-קיום. בתצלומיה, רישום עדין ושברירי של משושים נוצר מתקריב של בועות חלב בתוך אקווריום. צורת המשושה, המופיעה גם בהתפרצויות געשיות או בכוורות דבורים, מנצלת בצורה מיטבית את השטח ואת האנרגיה. תצלום בועות החלב משהה את התפוגגותן ומזמין את הצופה להיקסם מיופי, העשוי להיעלם בן רגע. התנודות הפנימיות שמחוללת בהן הראל מייצרות רטט תת-קרקעי בתצורות הגיאומטריות; מעין מיקרוקוסמוס של הטבע, שבו התהוות והתפרקות מתרחשות בו זמנית.

לזלי רובין קונדה, נ' 1954, טורונטו; חיה ויוצרת ברמת השרון

רישומיה של לזלי רובין-קונדה נוצרים מתוך קשב דרוך לפעולה עצמה. זהו תהליך שבו העיפרון והפחם ממשיכים את תנועת היד על גבי הנייר ויוצרים מארג רשתי של אנרגיה, הנאספת ומתפזרת חליפות ומהדהדת את המקצב הפנימי ואת התדר הפועם בה. הרשתות מתפתחות כשורשים המשתרגים לתוך האדמה, כרשתות עצבים או כמיפוי של אזורים עירוניים דחוסים. נדמה שהן ממשיכות גם אל מעבר לגבולות הנייר בתנועה אינסופית הנעה בין כאוס לסדר.

רובין-קונדה, אמנית רב-תחומית, יצרה בעבר מיצגים ורישומים תלויי-אתר רבים בחומרים זמינים ומתכלים מסביבתה הקרובה מתוך רצון לבחון את גבולות המוכר: הגוף, הבית והמרחב. בדומה למיצגים, רישומיה מתעדים את עקבות הפעולה במרחב ואת תהליך החיפוש האינטואיטיבי המניע אותה.

לדברי האמנית: "החזרה לרישום היא כמו שיבה הביתה, לעיסוק בקו הטבוע עמוק בתוכי ובכל יצירותיי." הקומפוזיציה מתחילה בפיזור רנדומלי של נקודות ונוצרת תוך כדי תהליך העבודה: היא מופיעה אט-אט, בעבודה רפטטיבית, כמו אריגה או רקמה. הרישום השברירי מתחיל בלא נודע ומחפש את עצמו בתנועה מתמדת. ״אני מתרחקת ומתקרבת, נכנסת לתוך החלל הפנימי ויוצאת לחללים חיצוניים במעין תנועת זום-אין/זום-אאוט, הולכת לאיבוד ומוצאת שוב את הדרך, וחוזר חלילה. התוצאה אינה ידועה מראש. הרישומים 'רושמים את עצמם' ויכולים להפתיע גם אותי".

שיאן רוז בן סירה, נ' 1966, אמסטרדם; חיה ויוצרת בחוות רונית

שיאן רוז בן סירה עובדת עם החומר בעיניים עצומות ויוצרת גופים פיסוליים חושניים דמויי אבנים מעוגלות. בפעולה מדיטטיבית חוזרת ונשנית היא מחליקה וממרקת אותם לאורך זמן רב בדומה לפעולת המים על חלוקי נחל. במקביל לחתירתה לשלמות צורנית, מרקם פני השטח, שנוצר בתהליך שריפה המכונה naked raku, נותר סדוק ושברירי.

הסדקים המפוחמים שבתוך הזיגוג הלבן נוצרים כתוצאה מהוצאתן הפתאומית של "אבני החרס" מן התנור הלוהט והנחתן בתוך מְכל שבו חומרי בעירה. זוהי גרסה מערבית, שהתפתחה משריפת הראקו היפנית המסורתית, וייחודה הוא באיכות החד-פעמית של כל יצירה, שלא ניתן לצפותה מראש. בבסיסו של תהליך זה טמונות חירות והכרה ביופיו של הפגום והלא מושלם, תפישה אסתטית, המכונה ביפנית "וואבי-סאבי", המושתתת על הערכה לעקבות הזמן ולתהליכים טבעיים, המתרחשים על גבי החומר.

האבנים, המונחות זו על גבי זו, מזכירות רוג'ום – תל אבנים עתיק, המסמן את תוואי הדרך עבור ההולכים במרחבי מדבר סחופי רוחות. בין אבני החרס משולבות גם אבני זכוכית, שאותן יוצרת האמנית באמצעות טכניקת ניפוח זכוכית שעה שהחומר מונח על גבי אבני החרס, כך שצורותיהן מותאמת זו לזו. כאשר היא מציבה אותן יחד במערום נוצר איזון עדין בין איכויותיהן המגוונות: רכות, שבריריות ועוצמה.