נוהגים להגדיר את תולדות מצרים העתיקה (הפרעונית) ל-30 שושלות, אותן נהוג לחלק לכ-6 תקופות עיקריות. ביניהן ישנן כאלה שלעולם לא שלטו במצרים שלטון עצמאי, ויש תקופות שהשלטון חולק בין צפון ודרום. בדת המצרית היו מספר עצום של אלים, ואלים שונים היו "אחראים לאותו עניין" אך על כל אל למלא תפקידים שונים.

ארון קבורה- המצרים הרגישו צורך לשמור על שלמות גוף המת על ידי חניטה. החנוט הוכנס לארון מתים (חלקם מאבן וחלקם מעץ) ועליהם עיטורים רבים (בציור ובחריטה), ולציידו בכל הנחוץ לו להמשך חייו בעולם הבא. קירות חדר הקבר עוטרו בציורים ותבליטים בצבעים מגוונים ובנושאים שונים הקשורים בחייו של המת. מכל הממצאים שהתגלו בחפירות לאורך השנים אנו למדים על אורח חייהם של המצרים הקדמונים. (באוסף המוזאון מצויים קטע מארון קבורה מעץ, וכמה תבליטי אבן בצבע).

פסלי האלים– פסלים אלה היוו סמלים בלבד, האל היה מסוגל "לגור" בתוך הפסלים. רוב הפסלים הקטנים של אלים מברונזה שבאוספנו הם מהתקופה המאוחרת – השושלת ה-18 – 20 ( אוסיריס, איסיס, חור, פתח, בסתת, בס, חנום, אנוביס, וגם כמה של בעלי-חיים), אלו נקברו עם המת החנוט לשמש אותו בעולם הבא, כל אל ותפקידו. פסלים קטנים שימשו גם לצרכים דתיים של הפרט בחייו.

פסלי בני-אדם קטנים: שאבתי (שוואבתי) נמצאו בקברים – הם מתוארים לרוב בתכריכים וידיהם מוצלבות לחזה ומחזיקות בכלי עבודה. תפקידם היה לשרת את המת בכל צרכיו. לרוב נמצאה קבוצה של פסלונים כאלה, ועל כל קבוצה כזו היה מנהל עבודה ובמקום כלי עבודה הוא אחז בשוט. מספרם נקבע כנראה על פי מעמדו של המת. חלקם היו מעץ (לעיתים צבוע שחור), חלקם מפאיאנס (טרקוטה בזיגוג טורקיז או לבן).

חניטה – מומיה- הערצת האל בדמות בעל-חיים היא קדומה מאוד במצרים ושורשיה בתקופת האבן. רק בתקופה המאוחרת הגיעו להערצת בעלי חיים כאלים ממש. לכן נהגו לחנוט גופות בעלי חיים אלה (פרים, איילים, נץ, קופים). והם נמצאו בהמוניהם בבתי-קברות מיוחדים. התכריכים נכרכו סביב הגוף בצורה קפדנית ומיוחדת, שכבות, שכבות. באוסף המוזאון  נמצאת חניטה שכזו של נץ.  
                                      

חרפושיות – חותמות אישיות- לעתים נושאות על גביהן כתובות מצריות ממש, בעיקר שמות מלכים, (לעיתים רק חיקוי של כתובת, צירוף אותיות בלי משמעות של מילה או משפט), ועליהן חריטות בדגמים שונים, חלקם גיאומטריים וחלקם נושאיים: ברבות מהן בעלי-חיים ודמויות שלובים זה בזה. חרפושיות רבות נמצאו בארץ-ישראל ודרכן ניתן ללמוד על השפעה מצרית חזקה והן גם מעידות על קשרים עם מצרים לאורך שושלות רבות. באוסף המוזאון חרפושיות רבות (חלקן נמצאו בארץ) מאבנים שונות, על חלקן קרטוש עם שם המלך. אחת מיוחדת היא חרפושית מאבן אמיטיסט בצבע סגול -כהה חצי שקוף. כבר בתקופה הקדומה הצליחו המצרים להתגבר על בעיות עיבוד האבן הקשה. מתקופה זו יש בידנו לוחיות שחיקה מצפחה שצורתן ההיקפית היא דג, וברווז.        

אריגים קופטיים ואיסלמיים- אוסף האריגים הקופטים והאיסלמיים ממצרים הם מן המאה ה-7 – 12 לספירה. רובם חלקי לבוש שהיו נהוגים במצרים ושימשו שכבות שונות של האוכלוסייה. רובם הם רצועות מאורכות (קלאבוס) שהיוו קישוט לבגד ארוך (מעיל, אדרת, מכנס), וחלקם רצועות קצרות יותר שהיוו כנראה לקישוט שרוולים או בגד עליון קצר כלשהו. נושאי העיטורים שונים ומגוונים, החל מדגמים גיאומטריים פשוטים, דגמים צמחיים, ועד תיאורים מורכבים של בעלי-חיים: חיות על ארבע, בעלי-כנף, דגים, וצמחים, בשילוב בני-אנוש. רוב העיטורים היו פסים לאורך האריג, אך קיימים גם קטעים ובהם דוגמאות של ריבועים ועיגולים גדולים יותר. החוטים ששימשו לאריגה הם בעיקר צמר, פשטן, לעיתים רחוקות גם משי, לעיתים היו צבועים ולעיתים נשארו טבעיים, את הפשטן נהגו לעיתים קרובות גם להלבין. הצבעים שבהם נצבעו החוטים היו צבעים טבעיים שהופקו לרוב מצמחים. הטכניקה הייתה לרוב באריגה, אך לעיתים גם בטכניקת הרקמה.