כבר במהלך המאה ה-19 נוצרו אוספים חשובים של אמנות זו, בארצות הברית במיוחד, ואלה שימשו בסיס להקמתן של מחלקות לאמנות אסיה במיטב המוזיאונים בעולם. תרבויות העבר של אסיה שבו גם את לבו של וילפריד ישראל, סוחר ונדבן יהודי, שפעל רבות להצלת יהודים באירופה בעת השלטון הנאצי.
ראשיתו של תהליך היצירה לתערוכה זו בדיאלוג רישומי שקיימה רותי הלביץ כהן עם שירתו של רבינדרנת טאגור (1861–1941), המשורר ההודי הנודע, זוכה פרס נובל לספרות .תוך קריאה בספרו סדהאנא, העוסק באימון הרוח, רשמה האמנית בעט כדורי על גבי הכתוב תגובה ציורית.
במיצב זה שוזרת נדיה עדינה רוז לראשונה את שני העולמות שלה, פיסול ושירה, לכדי יצירה אחת. היא בוחנת את אופייה החמקמק והמתעתע של השפה המילולית ופותחת אפשרויות חדשות לקריאה ויזואלית של שירתה, וכך מבקשת להתבונן באמביוולנטיות, הגלומה בזיקה שבין שפה לבין העולם המדומה שהיא מייצגת.
בשפה הצילומית, שפיתחה אסנת בן דב במשך למעלה משני עשורים, בולטת הפואטיקה של המרחב הביתי; קִרבה אינטימית, שבמסגרתה היא הופכת טבע דומם לחי, קשובה לרישומו המשתנה של האור. התערוכה מזמנת מפגש בין תצלומיה של בן דב לבין שירי הייקו יפניים מן המאה ה-16. בעיקר משכו את ליבה שיריו של מאצוּאוֹ בּאשוֹ (1644–1694), המציירים תמונת רגע חד-פעמי ובן-חלוף, אך הדימוי החי האצור בהם מוסיף להיספג בתודעה זמן רב מעבר למילים עצמן.
