במיצב זה שוזרת נדיה עדינה רוז לראשונה את שני העולמות שלה, פיסול ושירה, לכדי יצירה אחת. היא בוחנת את אופייה החמקמק והמתעתע של השפה המילולית ופותחת אפשרויות חדשות לקריאה ויזואלית של שירתה, וכך מבקשת להתבונן באמביוולנטיות, הגלומה בזיקה שבין שפה לבין העולם המדומה שהיא מייצגת.  

כבר בפתח התערוכה משתעשעת רוז בפרדוקס המובנה ביחסים אלו ומשחררת את הצופה-קורא לנוע במרחביה הפתוחים של השפה באמצעות ההקשרים הבלתי צפויים שהיא טוֹוה. קליגרפיית צלליות מסתורית מתחוללת על בדים דמויי מגילות התלויים בחלל, בעוד פסוקי השיר שלה, "בגלל", המוקרנים עליהם, מופיעים ונעלמים חליפות. המלה "בגלל", הפותחת כל שורה בשיר, כמו נסמכת על קיומו של מבנה לוגי של סיבה ותוצאה, אך המשכה פורם את כבלי המובן והידוע. מעבר למסך נגלה מראה מפתיע, הממשיך את התנועה אל עבר האבסורד. שורות-שורות בוקעים ענפים תפורים מקירות החלל, חלקם עירומים ואחרים מצמיחים תווים קליגרפיים חסרי פשר. הם מאזכרים צמחייה, סימניות כתב עלומות ואולי ציפורים, הנחות ממעופן. צלליהם, הנפרשים כיער של סימניות על גבי הקירות, מזמינים התבוננות מחודשת בשפה ובכתב כניסיון אנושי לביית את המציאות הפרועה והבלתי ידועה, להשליט סדר בכאוס ולייצר אשליה של ידיעה.

בעומק חלל המיצב מתרחש זינוק באוויר שכמו קפא, של כלב, שעיגול ריק נפער בבטנו. חישוקים נוספים מצוּפי מראות מאחוריו מטילים אור מרצד על הקיר. המראה האבסורדי שומט את אחיזתנו בקרקע, תרתי משמע. זוהי קפיצה מן המוכר אל החלל הריק, שבו אין לאן לברוח, כמו חור שחור שהכול נבלע אל תוכו; בה בעת זהו הרִיק, שממנו נולדים הדברים.

במסורת הזן-בודהיסטית, ה"קוֹאן" הוא שאלה פרדוקסלית, שמפנה המורה לתלמידו כדי לשחררו מכבלי הידוע. באחד הקואנים המוכרים נשאל מורה הזן ג'ושו: "האם לכלב יש טבע בודהא?" ותשובתו הייתה: "Mu", רִיק או כלום ביפנית. הריק בבטנו של הכלב במיצב של רוז, כמו בקואן של ג'ושו, מצביע על הקפיצה הגדולה אל מעבר למסכי האשליה של הידיעה המילולית, כפי שהיא מסיימת את שירה: "בגלל ניווט לשון אחר דבר עלום, / בגלל שבגרון תקוע עצם הקיום".

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה