כבר במהלך המאה ה-19 נוצרו אוספים חשובים של אמנות זו, בארצות הברית במיוחד, ואלה שימשו בסיס להקמתן של מחלקות לאמנות אסיה במיטב המוזיאונים בעולם. תרבויות העבר של אסיה שבו גם את לבו של וילפריד ישראל, סוחר ונדבן יהודי, שפעל רבות להצלת יהודים באירופה בעת השלטון הנאצי.

ישראל, אסתטיקן ובעל ידע מעמיק באמנות, בחר בקפידה לאוספו פריטים מתחומים שונים מאמנות המזרח הקדום ואסיה. פסלים, חפצי נוי ופולחן מסין, תאילנד, קמבודיה, הודו ונפאל פארו את ביתו שבברלין. ישראל תכנן לעבור לגור בקיבוץ הזורע ולהקים בו משכן לאוסף האמנות שלו. רעיון זה משקף את תפיסת העולם שאפיינה רבים מבני דורו, המשלבת בין ציונות וחלוציות לבין אהבת התרבות. כשנפתח מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח ב-1951 בקיבוץ הזורע, היה זה המוזיאון הראשון בארץ שהציג אמנות ממזרח אסיה. האוסף המובחר של פריטים, שקיבץ ישראל בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, שימש בסיס לאוסף המוזיאון. במהלך השנים נוספו לאוסף חפצים שונים, שתרמו אספנים שביקרו במוזיאון והתרשמו מייחודו.

האסף מייצג זרמים מרכזיים בתרבויות השונות של מזרח אסיה: כלי ברונזה פולחניים מסין – הכלים המוקדמים ביותר בתערוכה – שנועדו לשימוש בפולחן האבות הקדומים שזכו למעמד של אלים בסין הקדומה; פסלי בודהה מאזור גנדהרה שבגבול פקיסטן-אפגניסטן, שנוצרו בהשפעת הפיסול היווני הקלאסי; כלי קרמיקה המייצגים סגנונות שונים בתולדות הקרמיקה והחרסינה בסין; פסלי אבן, שרידים מממלכת קמר הקמבודית; כמו גם פסלי אבן וברונזה מאזורים שונים בסין, הודו, נפאל ותאילנד.

רוב המוצגים בתערוכה, למעט כלי הקרמיקה והציורים הסיניים, הם בעלי הקשר דתי. הדתות השונות השתלבו באופן הדוק במרקם החיים של תרבויות אסיה, עד כי לא נותר כמעט מקום ליצירה אמנותית חילונית במהותה. שתי הדתות העיקריות הבאות לידי ביטוןי במוצגים הן ההינדואיזם והבודהיזם. לשתיהן הייתה השפעה מכרעת על התרבות במזרח אסיה, אף כי לסין לא הגיע ההינדואיזם כלל וגם הבודהיזם זכה בה למעמד הגמוני לתקופה קצרה בלבד. בפסליםהמוקדמים מהודו ניתן לראות דמויות בודהיסטיות, ואילו המאוחרים יותר הם כולם הינדואיסטיים, ביטוי להיעלמותו של הבודהיזם מהודו, למעט בכמה מרכזים בצפון. הפסלים ממלכת קמר הקמבודית מייצגים דמויות בודהיסטיות, אף כי ההינדואיזם היה הדת השלטת בממלכה ברוב שנות קיומה. בתקופות מסוימות החליף הבודהיזם את ההינדואיזם כדת מדינה, והפסלים שבאוסף נוצרו ככל הנראה בתקופות אלה.

כל מוצג בתערוכה מספר את סיפורן של התקופה והתרבות שבהן נוצר. הרקע ההיסטורי, התרבותי והדתי של המוצגים תורם להבנתם, אולם אמות המידה הערכיות ואסתטיות שלנו שונות מאלה שהיו נהוגות בעת יצירתם. מרחק הזמן והפער התרבותי מותירים בידינו את כלי ההתבוננות המודרנית בלבד, אבל גם במבט זה, יופיים וקסמם של החפצים עומד בעינו.