פרח פני-הבוקר

כמוהו נראים היום

חיי

- מוֹריטַקֵה (תרגום: יהודית כפרי)

בשפה הצילומית, שפיתחה אסנת בן דב במשך למעלה משני עשורים, בולטת הפואטיקה של המרחב הביתי; קִרבה אינטימית, שבמסגרתה היא הופכת טבע דומם לחי, קשובה לרישומו המשתנה של האור. התערוכה מזמנת מפגש בין תצלומיה של בן דב לבין שירי הייקו יפניים מן המאה ה-16. בעיקר משכו את ליבה שיריו של מאצוּאוֹ בּאשוֹ (1644–1694), המציירים תמונת רגע חד-פעמי ובן-חלוף, אך הדימוי החי האצור בהם מוסיף להיספג בתודעה זמן רב מעבר למילים עצמן.

ראשית המהלך הצילומי המתרחש בתערוכה בצילום ביתי, מבוים בקפידה, בתוכו יוצרת בן דב מצבים בלתי צפויים, המשחררים אותה מן הידוע, שישי בהם מידה של חופש ואקראיות. משם היא יוצאת אל השדה הפתוח ואל הדפסות גדולות ממדים על נייר יפני, התלויות בחלל, שבהן היא נעה לעבר הפשטה. 

שירו של ארקידה מוֹריטַקֵה (1452–1549), "פרח פני הבוקר", פותח את התערוכה לצד סדרת תצלומים, שבכל אחד מהם משתקף במראה קטע אחר מדמותה המשתנה של האמנית. היא מתבוננת בפרח כמות שהוא, ברגע הנוכחי של חייו. לקראת כל מפגש עם הפרח הנבחר של אותו יום, בעונה המסוימת, לבשה בן דב בגד שבחרה במיוחד עבורו, כמו הייתה שחקנית, המגלמת דמויות בתיאטרון חייה. כך, למשל, בד סגול ואצילי, שנפרם על ידי אמהּ משמלתה של סבתהּ, המתין בארון שנים ארוכות לרגע שבו צבעו של הפרח שבחרה יתמזג עם הבגד בתואם מושלם ורקמת חייהם תתחבר לכדי תמונה אחת. בתצלומים אלה נדמה שהיא נוכחת ונעדרת מעצמיותה בו בזמן. פעולת הצילום מזמינה אותה להפוך לצופה בהִשתנותה שלה, לשהות בתווך שבין צלמת ומצולמת. הלוך הרוח המהורהר המאפיין את הסדרה שורה גם על שירת ההייקו, שבשורותיה הספורות חותרת אל התמצית, שהיא מעבר לעולם התופעות. 

בספרו מחשבות על הצילום מתאר רולאן בארת את הצילום במונחים דומים לשיר הייקו – דריכות נינוחה, המאפשרת לשים לב לריקוּת הצורה ולארעיותה. בסדרת התצלומים החדשה של בן דב, כמו בהייקו, ניכרת זיקת גומלין בין התרחשויות מקבילות, המהדהדת במרווח שביניהם. תצלומיה מבקשים מאיתנו לעצור, להאט את הקצב ולהביט על הסמוי מן העין.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה