ראשיתו של תהליך היצירה לתערוכה זו בדיאלוג רישומי שקיימה רותי הלביץ כהן עם שירתו של רבינדרנת טאגור (1861–1941), המשורר ההודי הנודע, זוכה פרס נובל לספרות .תוך קריאה בספרו סדהאנא, העוסק באימון הרוח, רשמה האמנית בעט כדורי על גבי הכתוב תגובה ציורית. 

ביצירתה מגיבה הלביץ כהן לספרי הגות ושירה ולמקורות, מהלך מתמשך שמתוכו נבעו מגוון מיצבי ציור, פיסול, וידיאו וסאונד. עבודה זו נוצרה בהשראת ספרו של טאגור, גחליליות, המכיל פסוקי שיר קצרים, שהיו עבורה כניצוצות המבליחים מתוך החשכה, והציתו בה תשוקה לצעוד עימו כברת דרך ולהקשיב לקולו, לקולה. הספר נושא גם הקדשה אישית; הלביץ כהן קיבלה אותו מבן זוגה, לאחר שעבר אליו בירושה מאביו, ובהמשך הלחין בנם נדב בהשראתו את הצלילים, המתנגנים בחלל התערוכה.

כתיבתו של טאגור נוגעת ברגעים שבריריים, הנעים בין קיום להיעדר. היא מהדהדת בתוך החלל החשוך, שבו מרחפים בעלי כנף מוארים, העשויים מִגזרות מנייר דקיק, שקוף למחצה. האור שבתוכן מהלך קסם על הצופה ומאיר את שלל גוניהן, אך מבט נוסף חושף גם את צידן האפל, בדמות דימויי גולגולות הפוכות, לבבות ופצצות המשתלשלים מתוכן,. כמו בעבודות קודמות של הלביץ כהן, גם גופים אלה נעים בין היקסמות לבין אימת הקץ ויוצרים עולם שהוא הזוי וגרוטסקי בו זמנית, עולם המצוי בשלבים שונים של טרנספורמציה. 

בדומה לכמיהתו של טאגור לעולמות הרוח, שבהם ניתן להשתחרר מכבלי האני, הדמויות של הלביץ כהן, הפזורות סביב המיצב הפיסולי, מתפשטות מגופניותן כרוחות רפאים, הנמוגות ודוהות אל תוך האין. מתמוססות אל תוך הנייר המחובר מפְרַגְמנטים, שעה שהן מגלמות את יופיו החושני והפגיע עד כאב של הגוף החי; כאילו היה הציור מסך שקוף, שמאחוריו מבקשות הדמויות לפרוץ אל העולם ולהוכיח באמצעותו את קיומן הארעי בטרם ייעלמו כליל. הלביץ כהן מתמסרת למרחב רוטט זה שבין טקסט לרישום, בין גוף לחלל, ומבקשת לפגוש את השירה במקום שממנו היא נובעת, מעבר למילים, על הסף שבין חלום להזיה.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה