ציורי דיו של אמנים ישראלים


תערוכה זו מוצגת במקביל לתערוכת ציורי דיו של אמנים סינים, אבל אינה נשענת כמוה על מסורת ארוכת שנים. האמנים הישראלים, שבחרו לצייר בדיו, חופשיים לכאורה לבחור את "חוקי המשחק" כל אחד לעצמו, אך בפועל יש לדיו חוקים משלו. האמן שבוחר לצייר בדיו נדרש להיות קשוב במיוחד לתהליך היצירה. הדיו מבטא בישירות את מצב התודעה של

האמן ברגע הציור. התנופה והעוצמה שבקו, כמו גם היסוס קל שבקלים - הכול נחקק על הנייר; לא ניתן לשנות את הקו שצויר או למחוק אותו. איכויות אלה של ישירות ורגישות מאפיינות את העבודות של כל אחד מחמשת האמנים המציגים בתערוכה.


רות כהן, אמנית העוסקת בציור ובהדפס, למדה קליגרפיה ביפן בהנחייתו של שיריו מוריטה [Morita], אחד האמנים החשובים בתחום. בתהליך הלימוד ציירה אינספור קווים על מנת להגיע לאחדות הגוף והתודעה במשיחת מכחול אחת. במהלך הציור הנייר פרוש על הרצפה והגוף כולו משתתף בתנועה המכוונת ליצירת אותו קו המכיל עולם ומלואו. בעבודותיה, הקליגרפיה נעשית ציור מופשט בעל עוצמה המאחד בתוכו ניגודים: קו שהוא גם כתם, תנועה שיש בה גם יציבות ונוכחות שלמה.



דן ריזינגר, אמן ומעצב גרפי, חתן פרס ישראל לעיצוב (1998), הוקסם תמיד מרחוק מציורי הדיו הסיניים והיפניים. לאחרונה, כשהציג את עבודותיו בסין, הבין מקרוב את משמעותו של המרחב הריק. בקו בוטח וזורם הוא פורץ אל החופש שמזמן הנייר הלבן. במשיחות מכחול הדיו נע בין המלא לבין הריק - מפגש תמציתי של הבזק-רגע. לעיתים הקו הופך לחמוקיה המתעגלים של אישה. התודעה מנסה להיאחז בדימוי מוכר, ושוב חומק הקו וחוזר לזרימתו החופשית.



דני זק, אמן שצבר מיומנות רבת-שנים בציורי אקוורל, נמשך לדיו כאמצעי לצייר את גופו מבפנים ומבחוץ בו-בזמן. כתם הדיו - על התפשטותו הבלתי-רצונית – מגלם תחושות גופניות של התפשטות והתכווצות. נפחיותו של הגוף בציורים אינה נוצרת על ידי אשליית אור וצל, אלא באמצעות עוצמותיו המשתנות בהדרגה של כתם הדיו, אשר נבנה מהפנים אל החוץ. הבחירה בדיו האדום מעצימה את תחושת החשיפה העצמית הניכרת בעבודות אלה.


דורית רינגרט, אמנית העוסקת בציור ובהדפס, מתייחסת לעבודתה בדיו כאל תהליך המשקף הלכי נפש. היא מאפשרת לכתמי הדיו להיספג בנייר ומחכה ברגישות לרגע הנכון לגשת ולהתערב שוב בציור. הכתם המונח על הנייר ממשיך להתייבש ולהתכווץ ומתהווה מעבר לפעולה הציורית. גוונים עדינים ובהירים של דיו מופיעים בציוריה לצד כתמי דיו במלוא סמיכותם. זהו מסע ממושך ומרתק, שנע בין דימוי להפשטה, בין ממשות לערפול.


דפנה דור, אמנית שהתנסתה ביצירת נייר, מתייחסת בעבודתה להשפעת הגומלין שבין הנייר לדיו. היא מתכננת את עבודתה בקפידה ומשתמשת בדיו באופן מדויק. היכרותה העמוקה עם המדיום מאפשרת לה לצפות מראש את האפקטים שיתקבלו, והיא מרחיבה ובודקת את גבולותיהם. המרקמים המשתנים של הדיו מתפתחים מעבודה לעבודה וממשיכים זה את זה במעשה הרכבה אינסופי, לא תם ולא נשלם.


ציורי הדיו בתערוכה מבקשים להזכיר לנו את חד-פעמיותו של הרגע, ומזמינים אותנו, המתבוננים, לחוות אותו במלואו.

שיר מלר-ימגוצ'י וענת טורבוביץ