אוסף היונומי המוצג בתערוכה כולל מבחר ספלי תה פרי יצירתם של חשובי הקרמיקאים בעולם. היונומי - ספל תה ללא ידית - הוא אחת הצורות הבסיסיות ביותר בעולם הקדרות. ביפן, ספל זה משמש לשתיית תה, ועם הזמן סופג הספל, העשוי אבנית, את צבע המשקה. חותם הזמן המוטבע בספלים מעניק להם אופי ייחודי ומעלה את ערכם.


בתערוכה מוצגים ספלים וקעריות תה מיפן, מאנגליה, מארה"ב, ממדינות סקנדינביה ומישראל...

בתערוכה מוצגים ספלים וקעריות תה מיפן, מאנגליה, מארה"ב, ממדינות סקנדינביה ומישראל. הכלים היפניים עומדים במרכזה משום שהם משמשים מקור השראה לאמנים ברחבי העולם. אמנות הקרמיקה היפנית השפיעה מאוד על הקרמיקה המערבית במאה ה-20, והשפעה זו באה לידי ביטוי בגישה האסתטית המדגישה את תכונות החומר ואת תהליך השריפה ובהענקת מעמד ייחודי לקדר-האמן וליצירתו.

הקרמיקה ביפן התפתחה בהשפעת התרבות הסינית והקוריאנית ומאז המאה ה-13 היא קשורה ישירות לטקס התה. התה הגיע ליפן מסין במאה ה-8, ובעקבותיו אומץ גם טקס התה, תחילה במנזרים ומאוחר יותר בקרב בני המעמדות הגבוהים במדינה. טקסי תה אופיינו באווירה של שפע והדר והכלים ששימשו לטקס היו כלי פורצלן שיובאו במיוחד מסין. אולם, במאה ה-15 קיבל טקס התה גוון יפני - ייחודי, שלו ומעודן, בהשפעת רוח הזן.

אמני טקס התה היו בין הראשונים שהבחינו בפוטנציאל האמנותי הגלום בעולם הקרמיקה השימושית וביופי הטבעי העצור בכלי הקרמיקה הבלתי מזוגגים שהתאים לרוח הטקס. בהשפעתם אומצו ככלי תה, כלי אבנית בלתי מזוגגים, שהמשיכו מסורות עתיקות יומין ושימשו במקור לאחסון מזון. כלים אלו שהיו פשוטים למראה ופונקציונאליים, התאימו לרוח החדשה של טקס התה דווקא משום שלא יוצרו מתוך מודעות אמנותית.

ההכרה במעמדו של הקדר כאומן מבטאת תפיסה חדשה, שהתפתחה ביפן במאה ה-20 בעקבות דעיכתן של האמנויות המסורתיות. פתיחתה של יפן למערב ב-1868 הביאה בעקבותיה גל של תהליכי תיעוש ומודרניזציה ברחבי המדינה. במסגרתם הוקמו גם מפעלים תעשייתיים לייצור כלי קרמיקה, וסדנאות קרמיקה מסורתיות קטנות נסגרו. אבל דווקא ייצור הפורצלן בעבודת יד זכה לתנופה בתקופה זו, בעקבות הפופולאריות של כלים אלה בירידים העולמיים שהתקיימו בסוף המאה ה-19, שהביאה את הממשלה היפנית לתמוך בייצור מסורתי של פורצלן.

דעיכתן של רוב המלאכות המסורתיות ביפן הביאה לצמיחתה של תנועת המינגיי (אמנות עממית), שנוסדה ב-1926 בידי יאנאגי סואצו (1961-1889). המונח "אמנות עממית" מתייחס לתוצרים בלתי חתומים של יוצרים אנונימיים, שאינם מגדירים את עצמם כאמנים, ויצירתם היא בעלת איכות ישירה ולא מתוחכמת. אלה חפצים שנועדו לייצור המוני ולא חפצים ייחודיים. תנועת המינגיי ביקשה לתעד ולחקור את מסורת האמנויות העממיות, לאסוף חפצי אמנות עממית, להציגם בפני הקהל הרחב ולעודד את המשך יצירתם. התנועה עודדה בעלי מלאכה לחזור לשיטות העבודה המסורתיות ולהחיות שיטות עבודה שנזנחו עם המעבר לייצור מתועש. העמדתם של בעלי המלאכה בחזית העשייה מבטאת אמנם סתירה פנימית באידיאולוגיה של התנועה, שקידשה את עבודתם של האומנים הבלתי מודעים לעצמם, אבל הודות לפעילותה של התנועה זכתה הקדרות המסורתית ביפן לתחייה מחודשת.

הקרמיקאי האנגלי ברנרד ליץ' (1979-1887), שהיה בין מייסדיה של תנועת המינגיי ביפן, השפיע רבות גם על שינוי הגישה לקרמיקה במערב. ליץ' הושפע מהאמנים הפרה-רפאליסטים ומאמני תנועת ה-Arts&Crafts , שהדגישו את עבודת היד וראו ברגש מרכיב חשוב ביצירה יותר ממרכיבי הטכנולוגיה וההיגיון, שאפיינו את העשייה בתקופת המהפכה התעשייתית. הוא עבד כמה שנים ביפן, וכשחזר לבריטניה הקים סדנת קרמיקה עם האמאדה שוג'י ומצובאיאשי צוניושי, ליץ' הפיץ את בשורת הקרמיקה היפנית בספרו A Potter's Book, שראה אור לראשונה ב-1940, ונחשב עד היום לתנ"ך של הקרמיקאים.

לאחר מלחמת העולם השנייה חל שינוי בגישה ליפן במערב והיא הוכרה כבעלת ייחוד אסתטי וכמקור למסורות אמנותיות ייחודיות. בתקופה זו חל שינוי גם בגישת הממשלה היפנית לאמנויות המסורתיות במדינה. ב-1955 הכריזה ממשלת יפן על הענקת פרס מיוחד לאמנים העוסקים בתחומי אמנויות הבמה והאמנויות החזותיות המסורתיות. לזוכי הפרס מוענק התואר "אוצר לאומי חי" (LNT) והם מתחייבים לשמר את האומנות שהם מתמחים בה ולפתחה, לתעד את עבודתם ולחנוך אמנים צעירים. בתערוכה 34 ספלים, פרי יצירתם של אמנים שהוכרו כ"אוצרות לאומיים חיים" (התואר LNT מצוין ליד שמם בכתובית), המייצגים את מרבית הסגנונות המסורתיים של הקרמיקה היפנית.

הקדרים המערביים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה שייכים לזרמים שונים המאפיינים את הקרמיקה האמנותית. תלמידיו וממשיכי דרכו של ברנרד ליץ' מאנגליה ומארה"ב זוכים לייצוג נכבד, כמו גם אמנים אחרים המושפעים ישירות או בעקיפין ממסורות הקרמיקה היפנית. הכלים בתערוכה מייצגים אמנם סגנונות יצירה שונים, אבל הקו המקשר בין כל האמנים הוא הכבוד שהם מעניקים לחומר ולתהליך היצירה.