ציורים בטכניקה מעורבת

דברי האוצר
התערוכה הינה בבחינת עשית 'צדק היסטורי', תגלית מרגשת של ממצא שחייתי בסמיכות קרובה לו ונעלם מעיני, ולמרות שהלל אינו מצייר אלא לעצמו, החשיפה ראויה מאד ומאפשרת הצצה לעולם כה עשיר וברוך כישרונות שהציור הינו רק מדיה אחת מהן.

על דרכי באמנות

אסתרינה אמי ז"ל, למדה ציור באקדמיה של סופיה, בולגריה, והמשיכה לצייר גם אחרי עלותה ארצה – בעיקר פורטרטים בצבעי שמן – עד שמצוקת החיים בקבוץ של הימים ההם כבדה עליה כל כך, עד שהיא התייאשה וזנחה את כן הציור, כשהייתי אני בן חמש לערך. הציור האחרון שעשתה היה פורטרט יפהפה שלי, שהושלם לאחר שישבתי לפניה מספר פעמים, והוא תלוי בביתי עד היום. המפגש המוקדם הזה עם הציור הטביע בי חותם לכל החיים.

בקבוץ מעברות, בשנות ילדותי ונעורי, התרחשה פעילות אמנותית ערה: הופקו הצגות לילדים ולמבוגרים, מופעים קסומים של תיאטרון בובות, תמיד בליווי תזמורת מקומית קטנה או מקהלה, מנגנים ושרים מוסיקה מקורית של נסים נסימוב. כל אלה משכו אותי בחבלי קסם אל עולם היצירה האמנותית. גדלתי כילד/נער מצייר. הרביתי מאד להתבונן בספרי רפרודוקציות של כל האמנים הגדולים וניסיתי לפענח את סוד קסמם. בדרך זו נולד הצייר שבי.

אחרי שסיימתי את השירות הצבאי, נרשמתי ללימודים במכון אבני בתל אביב. בשלוש שנים של לימוד בהדרכתם של מוקדי, שטרייכמן, סטימצקי, ינקו ונבון – נחשפתי באופן רחב ועמוק לציור ולציירים הישראליים, ושם גם הונחו היסודות הטכניים, התרבותיים והקונצפטואליים של עבודתי.

שהות בת שישה חודשים בפריז בחורף 1963/4, שכללה סיורים במרבית המוזיאונים החשובים באירופה, קשרה אותי באופן עמוק למסורת הציור האירופי– מהרנסאנס האיטלקי ועד לציור המודרני של המחצית הראשונה של המאה ה-20- שמהווה עבורי מקור השראה עיקרי עד היום.

הזרמים הראשיים ששלטו ביצירה הפלאסטית ובשיח בחוגי האמנים והמבקרים בארץ בשנות ה-60/70/80 של המאה ה-20: "דלות החומר", האמנות הקונספטואלית, הפופ בהשפעה אמריקאית- לא תאמו לטעמי ולתפישה שלי אודות הציור, על כן נדרשתי לפלס לי דרך צדדית, דרך משלי. בדרך הזו אני מהלך לבדי כבר חמישים שנה, תוך קשר מצומצם ביותר עם העולם האמנותי המקומי העכשווי.

הטכניקות העיקריות בהן עבדתי היו: צבעי שמן,גואש וגירים שמנים – בשנים 1960 עד 1967. אקווארל - בשנים 1967 עד 1988. טכניקה מעורבת - מ1988 ועד היום. בתערוכה זו מוצגות רק עבודות בטכניקה זו.

חיי העבודה בקבוץ, תפקידי ניהול בקבוץ ופיקוד בצבא המילואים, הרחיקו אותי לעתים מן היצירה האמנותית. לפעמים, לתקופות ארוכות. אבל תמיד חזרתי אל אהבתי, הציור, כאשר הדבר התאפשר- ותמיד שמחתי לגלות מחדש שהאש עדיין בוערת והמעיין לא יבש.

הציור משמש לי אמצעי לשוחח, בעיקר עם עצמי, על גבי לוח העץ או הנייר. אני המצייר משוחח/מתדיין/מתווכח עם אני המתבונן. בו בזמן, מנהלים שנינו דיאלוג מרתק ושווה כוחות עם הציור המתהווה על הכן: יש לו רצון משלו, הוא מציע אופציות שכדאי לזהות אותן ולהתייחס אליהן. למדתי לעבוד באופן בלתי מתוכנן, בתהליך אסוציאטיבי פתוח, שבו הציור המוגמר הוא תוצאה שאינה ידועה מראש, המתגבשת לאורך הדרך בסדרה ארוכה של החלטות.

רוב עבודותיי הן נופים. כולן נופי נפשי. כולן נוצרו כדי לספר לעצמי את סיפור חיי, להתיך את כאביי ושמחותיי, תשוקותיי ופחדיי כאלכימאי לציורים. אני מנסה שוב ושוב לחולל את הנס באופן שירגש אותי וישביע את רצונו של המתבונן/ המבקר שבי.

אם עבודות שעשיתי לעצמי מדברות גם אל אחרים – זה בוודאי פלא נוסף, שגורם לי שמחה גדולה.

הלל פסח


הלל פסח



דברי האוצר


התערוכה הינה בבחינת עשית 'צדק היסטורי', תגלית מרגשת של ממצא שחייתי בסמיכות קרובה לו ונעלם מעיני, ולמרות שהלל אינו מצייר אלא לעצמו, החשיפה ראויה מאד ומאפשרת הצצה לעולם כה עשיר וברוך כישרונות שהציור הינו רק מדיה אחת מהן.

אולם התצוגה העומד לרשותי הינו חלל קאמרי, פריפריאלי, העשוי לקפח ולעשות עוול ליצירתו רבת ההיקף. נדרשת במה רחבת מידות בכדי לבטא נכונה את יצירתו ולתת לה את המימד לו היא ראויה. יצירותיו של הלל טעונות ישירות, שכלתנות, גיבוש, ייצוב וטכניקה מחד ורגישות מוסיקאלית וצבעונית מאידך. הן פרי התנסות, בגרות, מודעות עצמית ותבונת כפיים.

הלל דן, מבטא ומשוחח עם עצמו, הוא מנהל כעין יומן אירועים, הלך רוח, הוא בחר במודע ומרשה לעצמו לא לנקוט עמדה, לא לבחור צד ולא לבטא בחירה. הוא אינו מטיף מוכיח או מבקר, הוא לוקח לעצמו את החופש המוחלט, השמור לאמנויות השונות, בו אין סתירה, אין נכון ושגוי ואין חובה או צורך לבחור או לציית לחוקים. ומכאן שאין ליצירתו היגד, רציונאל או מוסר השכל - הוא מספר סיפור.

הוא פתוח להשפעות, קורא, לומד, מתבונן, בורר ושואל במודע ובגלוי מניסיונם של אחרים, כלי ביטוי וסגנונות ועושה בהם שימוש המתאים לו המעשיר אותו ולא נעדר מקוריות.

הכרות ומעורבות זו הינה זכות גדולה, שהסבה לי הנאה ותובנה רבה.

גבריאל מענית


הלל פסח