מיצב
מקס אפשטיין



מקס אפשטיין (בוגר לימודי פיסול ועיצוב קרמי, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים; תואר שני באמנות, אוניברסיטת חיפה) הוא יוצר רב-תחומי, העוסק בצילום, בפיסול ובמיצב. "נקודת מגוז", תערוכתו המוזיאלית הראשונה מאז סיום לימודיו, מסכמת את תהליך היצירה של אפשטיין מן השנתיים האחרונות באמצעות מיצב תאטרלי שבו הופך המבקר למשתתף ושב וחוזר להיות צופה בעלילה מוקטנת, המתרחשת למולו.
המראות המתגלים לעינינו יוצרים מחזה אבסורדי, שבו מספר מערכות

מקבילות: בפתח האולם מוצג דיוקן-עצמי שרוף; דימוי של עקבות גוף מפוחם, הצרוב בלוח עץ שחור. מולו, בקצה האולם, תלויות שלוש מראות, ועליהן דמותו המעוותת של האמן, ההופך לכסא רחב ידיים, עד כי נדמה שהאדם והכיסא חד הם. שתי העבודות מתייחסות לנקודה שבה נעלם האני. אפשטיין מציב את היעלמות עקבותיו של הגוף אל מול התרחבותו, השתקפותו והכפלתו כשני קצוות של מציאות אחת.

משני עברי הקירות משקיפים ראשים דמויי בזלת, התלויים בגבהים שונים ומציעים, כביכול, נקודות מבט שונות. חוטי צמר נמתחים ומחברים ביניהם, אך למעשה, מבטם המהורהר מכונס פנימה, והם מנותקים על אף היותם קשורים זה לזה. הקווים הנרקמים בחלל, הופכים כל ראש לנקודת מגוז שממנה נפרשים קווים אל המרחב, נקשרים ומתכנסים אל ראשים אחרים. היצירה מתייחסת למציאות חיינו, שבה מתקיימת, לכאורה, תקשורת-על: רשתות טוות ללא הרף חוטים נסתרים בין כל אדם לכל אדם בכל מקום, אך דווקא בעידן זה תחושת הזרות והבדידות מועצמת ביתר שאת.
נקודת המגוז, שתפקידה המסורתי הוא לייצר תחושת עומק מדומה בציור באמצעות קווים דמיוניים המתכנסים לנקודה אחת, מתרחבת כאן אל החלל והזמן הממשיים, אל ההתבוננות במה שנגוז ונעלם ואף ממשיך להתרחק מאתנו. בעידן זה, שבו מתרחשים שינויים מהירים ובלתי פוסקים, אנו מוצאים את עצמנו בעולם שמה שמופיע בו נעלם באחת. אפשטיין מזמין את הצופה לחוויית צפייה שמשתלבים בה הבדיוני והממשי, המתכלה והעל-זמני.

ברחבי החלל מפוזרים שרידי רהיטים שנשרפו, ובתוכם דמויות עירומות קטנות ממדים, התרות אחר עולמן שאבד. גון גופן האפרפר-מחוספס מעלה על הדעת אפר וולקני כמו זה שכיסה את פומפיי בהתפרצות הגעשית, שהקפיאה שם את החיים בעיצומם. אלא שכאן אין מדובר בקטסטרופה חיצונית שאותה מנבא האמן, אלא במצב אבסורדי, המתרחש בחיי היומיום של כולנו. אפשטיין מביים ומקצין סצנות אמיתיות, שאותן הוא מצלם במרחב ממשי. תפקידו בדרמה זו היא לשמש כתצפיתן ולהעצים את החוויה עבור הצופים. כל דמות מתכנסת אל תוך השריד הרעוע שנותר לה, כפליטה בתוך שאריות סלון בורגני שנפוצו לכל עבר, בוהה בלא ידוע ומחפשת משען במוכר שהתפורר.

במאמרו לתערוכה "זמן אמת" במוזיאון ישראל, ירושלים (2008), הצביע אמיתי מנדלסון על כיוונים באמנות הישראלית העכשווית, הפונים לפיגורטיביות שיש בה נופך תאטרלי, ולהקצנה של חרדות קיומיות. חזיונות אפוקליפטיים על עולם שחרב מתמודדים עם הפחד מפני קטסטרופה עתידית. מנדלסון התייחס לאמנים ישראליים, דוגמת סיגלית לנדאו, גל ויינשטיין, אליעזר זוננשטיין ואחרים, "היוצרים מתוך חומרי המציאות, אך מניחים אותם בעולם הקשרים רחב יותר, שהזמן היומיומי מתבטל בו ומשתנה, רועד, מתרחב ואף הופך מיתי".¹

אפשטיין אינו מתעד סכנה שחלפה, אלא מתבונן בעין ביקורתית על סיטואציה ממשית המתרחשת בתקופתנו: הבית, שיושביו תלושים זה מזה; אובדן תחושת השייכות והיחד של המשפחה; תקשורת וירטואלית כל-יכולה שאינה מהווה תחליף לקשר אנושי, ואולי אף מרחיקה ומנכרת. פסליו מעוררים רגשות מעורבים הנעים בין הזדהות לחמלה. הדמויות מעידות על האבסורד שבמצב הקיומי. בדידותן מדגישה את הצורך האנושי בביטחון ובשייכות. דרכו הייחודית של אפשטיין להציג את התאטרון האנושי מאפשרת לנו להתבונן בעת ובעונה אחת בתפקידינו השונים במציאות חיינו, הן כצופים והן כמשתתפים.

שיר מלר-ימגוצ'י

?הערות
מנדלסון, זמן אמת: אמנות בישראל 2008-1998 (ירושלים: מוזיאון ישראל, 2008).