רות נורמן ודרור בן עמי

אם תשאל,
מהו הבודהה?
נטיף קרח
תלוי מרשת יתושים
אייהי דוגן




רישומיהם של דרור בן עמי ושל רות נורמן מדגישים את יופיו של הטבע דווקא בשבריריותו ובארעיות קיומם של כל ברואיו. שני האמנים גם יחד בוחרים להתמסר להתבוננות מרוכזת במה שנראה לכאורה חסר חשיבות: קורי עכביש בפינת חדר, ענף שנשבר או קליפות שום שפקעו. הם מפנים את תשומת לבם לאובייקט שולי לכאורה שבמסגרת תהליך הרישום מתגלה ערכו הרב כמורה דרך. דווקא בהתפוררותו של החומר טמון הסוד המרתק אותם: האיזון הדק בין סדר לכאוס, בין חיים למוות, בין חומר לרוח.
משיכתם של נורמן ובן עמי ליופיו של החולף ואל החלל, כחלק מהותי ביצירתם, מתחברת לאסתטיקה הזן-בודהיסטית, המייחסת חשיבות שווה למרחב ולצורה. זהו מרחב נושם ומתהווה, שמתוכו היא נבראת בכל פעם מחדש. ההתנזרות מצבע מאפשרת לשניהם לעסוק במרקמים ובמערכת היחסים שלהם עם המרחב ועם האור. המתח המועצם בין הלבן לשחור, בין קיום להיעלמות, יוצר דרמה של אור וצל.



רות נורמן החלה את סדרת הציורים הנוכחית בעקבות איסוף צמחים שיבשו או נותרו מושלכים בצדי דרכים, והם משכו את תשומת לבה: "בשיטוטי בבריכות הדגים של קיבוץ המעפיל התפעלתי, כל פעם מחדש, מיופיים של הצמחים היבשים, הקמלים אט-אט בקיץ הישראלי. אינספור צורות ממציא הטבע לתרמילי הזרעים, לילקוטי הפרי הנושאים את הזרעים. כשזרעו את השדות בכותנה, עקבתי אחר גדילתה, ליוויתי את התפתחות הצמח בשדה שלב אחר שלב. התחלתי לאסוף את חלקי הצמח בתהליך הצמיחה, ההבשלה והקמילה, וכך עשיתי גם כשזרעו את השדה בבוטנים, עונה אחר עונה... באופן זה התהווה לו האוסף".
בסטודיו קיבל האוסף מקום של כבוד. בכל פעם הניחה נורמן צמח אחר על הבמה, האירה אותו והתמסרה להתבוננות מקרוב בפרטי פרטיו. הציור נעשה בנוזל מחיקה – חומר חסר חשיבות המשמש, על פי רוב, לתיקון שגיאות – על גבי ניר שחור. דרך עבודה זו דרשה ממנה היפוך באופן ההסתכלות: לצייר את מה שמואר, ולא את הצללים. בעבודות הראשונות בסדרה מודגש המשטח שעליו מונחים הצמחים. המשטח יוצר חלל מוגדר, אם כי מינימליסטי מאוד, חלל ניטרלי שצבעו אחיד, והוא מתפקד כרקע הנותר מאחור. בעבודות מאוחרות יותר נעלם קו האופק, והחלל מתחיל לקבל אופי רך יותר, נושם. השחור החד-משמעי מטופל בטיפקס מדולל. הקומפוזיציות משוחררות יותר, ורק משחק הצל מצביע על מרחק אפשרי בין האובייקט לבין הרקע. הכתמים המקיפים את הצמחים היבשים, נראים כעין שלוליות שהתייבשו. ממשותו של הצל השחור הנפער בפני השטח המתמוססים הללו, הופכת ודאית, לפחות, כמו הצמח; משהו מן הקוצניות חודר גם לאופן הטיפול בחלל המקיף את הקוץ. תנועתו של הענף המעוקל ממשיכה גם אל המרחב שמסביבו בתנועת מכחול רחבה ובוטחת. זוהי הבנה עמוקה יותר, שהקיום אינו פוסק עם היעלמותה של הצורה המגדירה אותו. ההתבקעות, הקילוף, ההתייבשות והקמילה – כל אלו הם תהליכים שבהם הצורה פושטת את דמותה המוכרת, והחומר שב אל היסודות שמהם נוצר.


ביצירותיו של דרור בן עמי הקיום הוא גשמי וא-גשמי בעת ובעונה אחת. הציור הוא מרחב, שבו סימני חיים מופיעים ונמוגים בהדרגה. בן עמי בוחר לעבוד עם נייר פגיע מאוד, שאותו הוא חורץ, מחורר, מכסה בשכבת פחם ומוחק. כך מתקבל קו עדין וחד המזכיר תחריט.
בתערוכה מוצגות עבודות מתוך שלוש סדרות שעליהן עבד בן עמי במקביל. הראשונה שבהן, סדרת הקוצים, החלה ברישומי קוץ, שהונח באגרטל בסטודיו, ועם הזמן התכסה בקורי עכביש, כמעין תכים נסתרים ההולכים ונרקמים, שטוו סביבו רשת דקיקה. מה שמשך את תשומת לבו של דרור הן הקונסטרוקציות הטבעיות, הנראות יציבות ומאורגנות לכאורה, ולמעשה הן שבריריות כעלה נידף. לדבריו , קורי עכביש נטווים במקומות העזובים, השוליים. אלה הם המקומות המעניינים אותו, שבהם עקבות הזמן הניכרים בפני השטח. בציוריו יוצרים קורי העכביש ערים שלמות בתוך חלל אינסופי, תלויות על בלימה, המתגלות באור רך מתוך האפלה, וממשות קיומן מוטלת בספק.
גם בסדרת החלונות ציירבן עמי את שרידיו של צמח מטפס משתרג, הנראים מבעד לזכוכית החלבית של חלונות המשכן לאמנות בעין חרוד. עלעליו נשרו, וקיומו נדמה כלא ממשי. בשתי הסדרות הוא מייצר מרחב תחושתי שאין במה להיאחז בו: "מה שנדמה לנו כקיים הוא, בעצם, אשליה. בתרבות המערבית היופי מיוחס לשיאים: פריחה, נעורים, גבורה, אך גם בהתפרקות ובכיליון יש עולם ומלואו, שלמות בפני עצמה. זהו יופי שצריך לגעת בו".


האמנות היפנית, ובמיוחד זו שהושפעה מן התפישה הזן-בודהיסטית, מכירה ביופי זה, המהווה תזכורת לקיומנו החולף. המונחים היפניים "וואבי", "סאבי" ו"יו·גן", מצביעים על איכויות אסתטיות שונות מאמות המידה המקובלות במערב. יעקב רז מתייחס לכך בספרו זן בודהיזם,פילוסופיה ואסתטיקה: "יוגן נתפס לעתים כגילוי הנעלה ביותר של אמנות, גילוי שבו הצורות כמעט מכלות את עצמן אל הריקות... כמעט מתמוססות אל האין. צורה המובילה אל מעבר לצורה".
גם באמנות המערבית, מוכרים ציורי הוואניטס מן המאות ה-16 וה-17, שהתייחסו לארעיות חיי החומר ולוודאות המוות. אולם בעוד המסר של ציורים אלה היה "הבל הבלים הכול הבל", הרי נורמן ובן עמי מתארים את רישומו של הזמן ללא שיפוטיות, מתוך הכרה שאינו פוסח על אף אחד ועל שום דבר.
"אילו האדם לא היה נמוג כמו הטללים באדאשינו, אילולא היה מתנדף כמו העשן שמעל טוריביאמה, אלא היה חי לעולם. עד כמה היו הדברים מאבדים מכוחם להניע את לִבנו? הדבר היקר ביותר בחיים הוא אי הודאות שלהם..."

הערות
איהיי דוגן ,מייסד זרם הסוטו-זן ביפן, 1253-1200, השיר תורגם על ידי יעקב רז,
בתוך יעקב רז, זן בודהיזם: פילוסופיה ואסתטיקה (תל אביב: משרד הביטחון, 2006), עמ' 181.
. וואבי וסאבי הן מילים נרדפות המתארות את האיכות של מה שמתכלה, של המתיישן.
קנקו יושידה, צורהזורה-גוסה, "עלי בטלה", בתוך יעקב רז, שם. עמ' 158.
שם, עמ' 152.


דרור בן עמי
רות נורמן