עבודותיה של קימיקו יושידה מציגות קשת אינסופית של זהויות. אף שבכל התצלומים מופיעות פניה, העבודות אינן עוסקות בדיוקן עצמי. את תהליך הצילום היא מכנה "טקס היעלמות". הצילום עבורה הוא מופע, שאליו היא מתכוננת במשך זמן ממושך: צובעת את פניה ואת גופה בצבע הרקע והופכת אותם למרחב התרחשות מהפנט, שבמהלכו היא לובשת ופושטת צורה, צבע וזהות באמצעות פריטים ואביזרי לבוש, המשנים את ייעודם ומדגישים את היעלמותה אל תוכם.

יושידה נולדה בטוקיו ובשנת 1995 עברה להתגורר בפריז והחלה ליצור ולהציג ברחבי העולם. צילום ההִשתנות המתמדת של "כל מה שלא אני" מעסיק אותה זה שני עשורים. הצילום הוא אמצעי, היוצר את האשליה ומפוגג אותה בעת ובעונה אחת, דימוי המזמין להתבונן אל מעבר לעצמי. גישה זו באה לידי ביטוי בתצלום כתיבה (הריבוע הלבן של מלביץ', 1918, MoMA) משנת 2016, המציג את פניה של יושידה בלבן, כשהן מתמזגות בחלל שסביבה. התצלום מתבסס על ציורו הידוע של קזימיר מלביץ', אך בעוד הוא שאף אל המופשט הטהור והמוחלט, יושידה מתייחסת לגבול הדק שבין קיום לריק. היא הופכת להיות כמעט בלתי נראית, אך עדיין ניתן להבחין בפניה מבעד לריבוע הלבן המוסט.

היעדר ה"אני" הוא מושג מרכזי בתפישה הבודהיסטית, המהדהד גם בעבודותיה של יושידה. דוגן זנג'י (D?gen), אחד ממורי הזן החשובים ביפן, אמר: "ללמוד את עצמי פירושו לשכוח את עצמי". יושידה מספרת, שעבודותיה עוסקות לא בשאלה "מי אני?", כי אם "כמה אני יש?". הצילום שלה הוא פרפורמטיבי במהותו ונע בין חשיפה להסוואה. כבר בסדרות הראשונות שיצרה, שבהן היא מצולמת ככלה, עמדה במוקד הסתרה חלקית או מלאה של הפנים, פרקטיקה המאפיינת מסורות אתנוגרפיות ברחבי העולם. ברבות מהן בולט הצבע הלבן, המדגיש את האווירה הטקסית של מעמד זה, שבו מתחולל שינוי משמעותי בהגדרה העצמית. ברוב עבודותיה של יושידה פניה מכוסות באיפור או במסכה. מעניין לציין, כי משמעות המלה "מֵן" () ביפנית היא גם פנים וגם מסֵכה. צביעת הפנים בלבן ("שירונורי") מאפיינת את הגיישות ואת שחקני הקבוקי היפנים. היא מאפשרת להם להתנתק מעצמם ולהפוך לדמות אחרת. אצל יושידה, ריבוי הפנים או "העלמתן" הם ביטוי מובהק לתפישה הגורסת כי אין עצמי מוגדר וקבוע.

הסדרה הנוכחית, ציור. דיוקן-עצמי (2010), נוצרה בעקבות ציורי דיוקן מתולדות האמנות, ובוחנת את היחסים הטעונים בין צילום לציור. יושידה יוצרת זיקה מרומזת בלבד לציורים המקוריים. תהליך עיצובה מחדש של הדמות מהווה עבורה אמצעי לתמורה מתמדת.

מגוון הציורים, שבזיקה אליהם בחרה האמנית לצלם את עצמה, חוצה סגנונות, תקופות ותרבויות, אך המינימליזם שביסוד עבודתה מתמצת את הדמות לכדי מאפיין עיקרי אחד: בתצלום אחד היא דמותו הלבנה כולה של אמן הפופ הנודע, אנדי וורהול; בתצלום אחר, כלוב בעל סורגי זהב לוכד את פניה השחורות באפלה, בעקבות קסדת אביר מציורו של רמברנדט, ובעבודה נוספת היא הקאטה (Hecate), אלת הירח ורוחות המתים מן המיתולוגיה היוונית, דמות לֵילִית עטורת דיסקיות לבנות. כך היא נעלמת ומופיעה שוב ושוב.

ברוב העבודות הלבן או השחור ממזגים בתוכם את הפנים, מנתקים אותן מכל קשר למקום ולזמן והופכים אותן לעל-זמניות. אמנם ההצבה הממורכזת והמוקפדת מתכתבת עם הרשמיות והחגיגיות של ציורי הדיוקן, אך השימוש המפתיע באביזרים בלתי שגרתיים מְשַווה להן מראה אבסורדי ובלתי צפוי. יושידה יוצרת דיוקן חדש, שאינו דומה לה ואף לא לדיוקן המקורי, ובאמצעותו היא שואלת: את מי בעצם מייצג הצילום?

שיר מלר-ימגוצ'י