המיצב של דליה מאירי נוצר בגוף ראשון רבים. מאירי שִכפלה חלקים מגופה ומגופו של בעלה, והפכה אותם לחיילים אלמונים הניצבים במסדר, נטועים במקומם על גבי מוטות ברזל, כחלק ממערך אנושי ששרד. טורים-טורים הם עומדים הכן עירומים, מישירים מבט אל מול פגיעוּת גופם. שבבי החרס, שבהם הם מכוסים, מזכירים לנו כי מלחמתו האמיתית של האדם היא בפרק הזמן הבלתי ידוע המוקצב לו: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

המיצב נוצר בהשראת חיילי הטרה-קוטה, שאותם ראתה מאירי בסין לפני כשנתיים בקבר הקיסר בשיאלינג, והם הותירו בה רושם עז. חיילי החרס נוצרו לפני יותר מאלפיים שנים בגודל טבעי כדי להגן על הקיסר צ'ין, והוצבו סביב קברו במסעו לעולם הבא. כשבעת אלפים קשתים, סייפים ורוכבים עומדים הכן, ערוכים ללחימה. העבודה האינסופית שנדרשה לשם בנייתו של צבא זה גבתה מן העם מחיר כבד. לאחר מותו של הקיסר פרצו המורדים לקברו. הכעס בלבם על אכזריותו היה כה גדול עד כי הם ריסקו את חיילי החרס בחרבותיהם.

שברי החרס שנותרו מן היומרה השאפתנית לבניית צבא אדיר, פגעו בלב לבו של הנושא המעסיק את מאירי כאמנית: גדולתו ואפסותו של הקיום האנושי. עוד קודם לביקורה בסין יצרה מאירי סדרת מיצבים, שעסקו בחוסנו של הגוף האנושי ובפגיעותו. במיצב אקס ווטו – עלי זהב משנת 2002, שהוצג במשכן לאמנות, עין חרוד, יצרה מברזל בניין שלדי גוף מונומנטליים של גבר ושל אישה, ואליהם חיברה "מסכות גוף" מוזהבות כעין מנחות ואולי מסכות מוות. קטעי גוף הופיעו גם במיצב נופים, שהוצג ב-2003-04 במרכז ההנצחה בטבעון. חומה בצורה נבנתה מיציקות בטון של טורסו גברי (של בעלה), שהונחו זו על גבי זו לאורך מטרים אחדים.

החומה האנושית שיצרה מבקשת לבחון את המושג "כוח אדם". מאירי פוגשת את הכוח תמיד ביחס לאדם. גם פסלי האבן גדולי-הממדים שלה נוצרו ביחס לאדם, והם מתאימים את הטבע למידותיו. כשחזרה מפסלי אבן שוב לפיסול גוף אדם, התייחסה מאירי אל הגוף כאל מבנה, אם כי לא בהכרח מבנה של קבע.

קליפות הדמויות במסדר שרידי החרס מלוכדות יחדיו, ולרגע נדמה כי כוחן המשותף עומד להן. אולם הכוח במיצב אינו נובע מעוצמת הגוף, אלא דווקא מן ההכרה בזמניותו ואולי מקבלתה של עובדה זו. המיצב מזמין אותנו לבחון את מערך הכוחות החיצוניים אל מול כוחותיו הפנימיים של האדם, אלו שאינם בהכרח מתכלים...