"ראקו" ביפנית משמעו עונג וזהו גם השם שניתן ביפן על ידי השוגון הידיושי לפני כארבע מאות חמישים שנה למשפחת קדרים שיצרה קעריות ייחודיות לטקס התה בהנחיית אמן התה סן נו-ריקיו. שם זה עבר מאב לבן עד ימינו ומציין את המורשת והמעמד לה זכתה משפחת ראקו בקרב אמני התה והתרבות היפנית.
שיטת השריפה המייחדת את ראקו מביאה לתוצאות בלתי צפויות מראש וזהו גם סוד קסמו . הקדרים הכניסו את הכלים לתנור מחומם מראש, הוציאו אותם במלקחיים בעודם לוהטים וקררו אותם במהירות באויר. כתוצאה מההוצאה המהירה של הכלי מהתנור הלוהט נסדקו פני השטח של הכלי. הייחודיות של כל כלי מפתיעה בכל פעם מחדש. המרקם וצבעוניות משתנים ואינם אחידים. זהו יופי המכיר בערכו של הפגום. ומבטא את תפיסת העולם שמקורה בזן בודהיזם- חווית הרגע הנוכחי כחד פעמי וארעי.
ראקו הגיע אל המערב באמצעות ברנרד ליץ' בשנות העשרים של המאה הקודמת וסחף יוצרים רבים שחיפשו אחר דרכי ביטוי חדשות. האופי הניסיוני שלו אפשר התפתחויות חדשות כמו הכנסתו של הכלי מיד לאחר השריפה למיכל ובו חומרים אורגניים המכלים את החמצן שבו,יוצרים תהליך של חיזור(רדוקציה) שמייצר צבעוניות מפתיעה ולא אחידה על פני הכלי.
תערוכה זו מציגה יוצרים מהארץ ומהעולם אשר מבטאים בעבודתם מצד אחד את ההערכה לראקו היפני ולערכים האסתטיים שלו ומצד שני מרחיבים את האפשרויות הגלומות בו ויוצרים דרכי ביטוי חדשות ומגוונות.