להתפלל משמע להבחין בפלא, לשוב ולרכוש את תחושת המסתורין המניעה כל יצור חי באשר הוא, הגבול האלוהי לכל הישגי האדם. התפילה היא תשובתנו הצנועה לפלא הבלתי נתפש שבחיים. היא כל שביכולתנו להציע בתמורה למסתורין השורה ביסוד חיינו.1
אברהם י. השל



לכאורה, התפילה אינה חלק מסדר יומו של האדם החי בעולם רציונלי, מפוכח וביקורתי; אדם המציב את עצמו במרכז ומכוון את חייו על פי כוח רצונו. תערוכה זו בוחנת את כוחה של התפילה כחוויה אנושית אוניברסלית ואת המרחב שבו היא מתקיימת.

לאורך ההיסטוריה הייתה האמנות כבולה לדת ושירתה אותה נאמנה. בעידן המודרני השתחררה האמנות ממחויבותה לאמונה ולמסורת. ניטשה הכריז על מות האלוהים, והאמנות – עצמאית וחופשייה לדרכה, הפכה להיות ראי של המצב האנושי בתקופתנו: חוסר ודאות, ספק, ניכור, בלבול ובדידות, כפי שחזה המשוגע בספרו של ניטשה המדע העליז:

"מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מידרדרים היישר מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו נסחפים דרך כלום אין סופי?"2

השאיפה אל הרוחני באמנות לא חדלה מעולם ואף מתחזקת בשנים האחרונות. מגמה זו באה לידי ביטוי בעיסוק הולך וגובר בתכנים ובדימויים הקשורים באמונה. בתערוכה הנוכחית מחברת התפילה בין אמנים יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים והינדים, חילוניים ומאמינים כאחת. חלקה הראשון כולל מקבץ רב-תרבותי של יוצרים המתייחסים למרחב המקודש: צמד האמנים הקוריאניים, אינסוק ג'ו וסוקיון יאנג, מציגים תצלומים פנורמיים מבתי תפילה של דתות שונות, שקווי הדמיון ביניהם מפתיעים. המיצבים של ז'אק ז'אנו ושל לובנה נוואטחה-מאהלי שואבים את השראתם מבתי תפילה וממקורות ביהדות ובנצרות, אך שואפים להגיע לתמצית, שהיא מעבר לדת ויכולה לפנות לכל אדם. הם מזמנים חוויה של הזדככות ושל שקט, מרחב שבו האדם יכול להתעלות אל מעבר לשגרת יומו ולראות את האינסוף שבו.

פעם ידעתי
תפילה היא צליל
מכוון
ההולך בעולם...
רחל חלפי³

בחלקה השני של התערוכה מוצגות עבודות וידיאו וצילום המתמקדות בחוויה האישית של רגע התפילה והופכות אותה מדימוי מופשט ובלתי נתפש לדימוי ממשי ואנושי מאוד, החורג מעבר להבחנות של דת ושל אמונה. שפתיים ממלמלות, עיניים עצומות, ידיים נצמדות זו לזו או מונחות על לוח הלב, ראש מורכן אל עבר האדמה, עיניים נישאות אל על, ידיים נשלחות כלפי מעלה, גוף נע קדימה ואחורנית במקצב הולך ומתעצם. התפילה מתרחשת בכל מקום, ולכל אדם ישנם רגעים, שבהם הוא חווה את האחדות שבינו לבין הסובב אותו ומבין כי גופו איננו גבול הווייתו.

אחדים מן הצלמים המשתתפים בתערוכה ערכו מסעות אל תרבויות רחוקות, ושם צילמו מאמינים בשעת תפילותיהם. עבור אחרים הייתה המצלמה כלי במסעם האישי אל האמונה ובחזרה, אל הזיכרון האישי והקולקטיבי. אין מדובר בצילום אתנוגרפי, תיעודי. זהו צילום המאפשר לנו להרחיק על מנת להתקרב ולהבין שבעצם את עצמנו אנו פוגשים בתפילה.

השקט שבעמידה או בישיבה הדוממת מאפשר לאדם להקשיב לפעימות לִבו של היקום ולהפנות בו בזמן את המבט פנימה והחוצה, מעלה אל השמים ומטה אל האדמה, בעיניים עצומות ופקוחות לרווחה, בהתכנסות עמוקה ובנוכחות ערה, ביחידות וביחד.

...אדם סבוך במירוצי חייו,
מגיע אל חומות גבוהות,
נופל וקם מול אלוהיו,
נתת לי בהשאלה את כוחותיי
אני נושא אותם עמי בתפילותיי, בהשאלה,
ואחזירם לך, בהיעצר שעון הזמן!
-- עמוס מלר4