עמי ואלך מגלה עולם ומלואו במראות היומיומיים שחולפים מול עינו, בחצר ביתו וקיבוצו. הסביבה הקרובה מכילה את כל ההזדמנויות והאתגרים להם הוא זקוק כצלם.
התערוכה נעה בין התבוננות מקרוב במשקעי הקפה שנותרו בכוסות הנייר המעוכות אותם מצא אחרי שהושלכו לפח האשפה במפעל של הקיבוץ בו הוא עובד, לבין משחקי השתקפויות וכתמי קפה בכוסות זכוכית. ואלך מצלם ברגישות רבה וחדות המאפשרת תשומת לב לפרטים. בצילומי התקריב נראים נזילות והתמוססות גוונים זה לתוך זה, המזכירים נוף מדברי.
נראה כי הנושא האמיתי הוא העיסוק בהתפוגגות דרכה מתבונן ואלך בטבעה האשלייתי של המציאות. זוהי גיאולוגיה של החד פעמי, הדימוי מתפוגג לאיטו ופתוח להשתנות מתמדת.
המרקם המתפורר, המאפיין את כל הסדרה מתייחס באופן מטאפורי אל ההוויה הקיבוצית והישראלית בתוכה חי ואלך ומבטא את רחשי ליבו למראה התפוגגותו של החלום.