מאיה כהן לוי מקיימת ביצירתה דיאלוג מתמשך ופורה עם תרבויות המזרח. משיכתה לתורת הזן הביאה אותה אל לימודי פילוסופיה של המזרח הרחוק באוניברסיטת תל-אביב. לאחר לימודיה בבית הספר לאמנות "קלישר”, נסעה להודו ומאוחר יותר ליפן ולסין ללמוד קליגרפיה וציור דיו סומי-א (Sumi-e).
תערוכה זו מקבצת יחד מספר סדרות, המאפשרות התבוננות ממוקדת יותר במקורות ההשראה שלה מן המזרח; בסדרה אורנמנטיקה אסלאמית היא משרטטת תחילה תבנית גיאומטרית של קווים הנותרים חשופים על הבד הלבן ולאחר מכן נעה ביניהם במשיכות מכחול קצרות אקראיות, חד פעמיות, המשבשות את הסדר המוקפד ובה בעת מזרימות אליו חיים. כך היא יוצרת תבניות צורניות ש יש בהן המשכיות והכפלה וגם הסטה והשתנות. היא מנסה למצוא חופש בתוך התבנית באמצעות קווקוו רב שכבתי בצבעים מנוגדים היוצרים מרקמים מרצדים.

במקביל ל"אורנמנטיקה אסלאמית" מציירת מאיה כהן לוי את הסדרה שורשים. אלה הן צמרות עצים המצוירות כשורשים. הצמרת-שורש הופכת את הציורלנקודת מפגש בין העולם החיצוני לפנימי. למרות שהציור נראה במבט ראשון כהשתקפות של עצים וירח במים, זהו מארג של צורות אורגניות השלובות זו בזו עד אינסוף. המראות שמציירת מאיה כהן לוי מעוגנים בנוף, אך בדומה לציור הסיני, הם אינם חיקוי של נוף חיצוני, אלא חיפוש אחר עיקרון פנימי הטמון בו. העץ, המים, הירח - נפרדים רק למראית עין, אך קיומם שלוב זה בזה. הכל מתחבר למארג חי ושלם אחד.

מאיה כהן לוי מבקשת לאחד ביצירותיה בין התודעה לעולם, בין סובייקט לאובייקט. האחדות של היוצר עם מושא יצירתו היא חוויה חשובה בלימוד של ציור הזן. זהו תרגול שמטרתו לאחד בין תודעה לפעולה. בציוריה של כהן לוי כל הנחה והנחה של צבע נאספת אל הקווים שמתחתיה, מכסה ומבליטה גם יחד את שכבות הגוונים המבצבצות. זו אינה מערכת יחסים של דימוי ורקע על פי התפיסה המערבית של הציור. כל הבד הוא מרחב רוטט של תנועה. הבדים הגדולים שעליהם בוחרת כהן לוי לצייר, הם בעצם מצע לריקוד - ומבקשים את מעורבותו של כל הגוף מולם. פעולת הציור הופכת לנוכחות חיה בפעולה במיוחד בסדרה האחרונה מראות ליליים (2012-2010).

תנועת הריקוד הסופי המעגלי אליה התוודעה כהן לוי בשנים האחרונות, יוצרת מרכז פנימי עוצמתי, כמו כוכבים הנעים סביב נקודה אחת. בעולמה הזמן עוצר מלכת ובה בעת מורגשת המחזוריות שלו. הנצח מתנקז אל רגע אחד, אל העכשיו.

במראות ליליים מגיעה כהן לוי אל זמן שבו העולם מתאחד והגבולות החיצוניים מיטשטשים. העצים מאבדים את ממשותם ונותרת רק צללית של צמרותיהם. בשמים מתקיימת התרחשות ערה: קווים תועים מתמזגים ונפרמים כמו הד לצמיחה נסתרת הממשיכה להתקיים במרחבי הבריאה. מאיה כהן לוי עומדת במרכז כגזע העץ, שורשיו בעמקי נשמתה, צמרתו בציור וידיה חגות סביב קשת של קווקווי אור במעגל האינסופי של שמי הלילה.

שיר ימגוצ'י

[metaslider id=348]