קימונו
לבוש יפני מסורתי
מיצירות ואוסף האמנית טאיקו קושידה אליאש
אוצר: עודד אברמובסקי
הפקה: המוזיאון לאמנות המזרח הרחוק ע"ש יחיאל נהרי-רמת גן
בשיתוף עם שגרירות יפן בישראל



קימונו לא רק "דבר שלובשים"

השם "קימונו" הוא ביטוי מודרני שנכנס לשימוש בתקופת מייג'י (1868- 1912), עם היפתחותה של יפן לעולם לאחר כמעט 300 שנה של הסתגרות מרצון. כאשר הגיעו הזרים ליפן וראו לראשונה את היפנים בלבושם המסורתי, הם שאלו מהו שם הבגד שעוטף את גופם. התשובה הייתה "קימונו", שמשמעותו ביפנית "דבר שלובשים". אין ספק שבשביל היפנים הקימונו הוא הרבה יותר מזה הקימונו הובא ליפן מסין במאה ה-7 לספירה. קוד הלבוש הסיני קבע שכאשר סוגרים את הבגד, צד שמאל עוטף את צד ימין. הסינים ראו בבגד שנסגר מימין לשמאל סימן לברבריות, משום שקל יותר לאנשים ימנים לעטוף עצמם מימין לשמאל, וקל משמעותו לא אתי. היפנים אימצו כלל זה, שנשאר אחד העקרונות החשובים של לבישת הקימונו מאז ועד היום.
בתקופת הייאן (794 - 1185) לבשו הנשים קימונו בעל שתים-עשרה שכבות. תקופת הייאן הייתה תקופת שלטון "הטעם הטוב", שבה הקודים האסתטיים תפסו את מקומם של הקודים המוסריים. יכולתה של האישה לבחור ולהתאים בין הצבעים לבין סוגי הבד השונים של הקימונו נחשבה יותר ממידות גופה או מזיו פניה. הקימונו רב-השכבות אפשר לנשים להפגין את כישוריהן לעיני כול.
במאה ה-16 התגבשה צורתו הפשוטה של הקימונו, והוא הפך לבגד של כל שכבות העם. לכל הקימונו צורה אחידה - צורת האות T, והם עשויים מיחידת בד זהה. לקימונו מידה אחת, ורק נשים קטנות מאוד או גדולות מאוד יזדקקו לקימונו בגודל חריג. אוך הקימונו נקבע בעזרת האבנט (אובי) הנכרך סביב המותניים. בשל התכונות הללו הפך הקימונו לסמל של פשטות, של שוויוניות ושל הרמוניה חברתית.
חוקרי תרבות יפן עמדו על השוני שבין הקימונו לבין הלבוש המערבי כעדות להבדלים בין שתי התרבויות. במערב מקובל להתאים את הבגד לגוף האישה, ואילו ביפן נדמה שהאישה נדרשת "להתאים" את גופה לצורתו של הקימונו. הבגד המערבי מעורר תחושה של דינמיות ואקטיביות, ולעומתו הקימונו מעורר תחושה של שלווה ונינוחות. הקימונו אינו מאפשר תנועות מהירות ונמרצות, אי-אפשר לרוץ אתו, אי-אפשר להגיב מיד, ומוכרחים לחשוב לפני שמבצעים פעולה כלשהי.