אמניות: רונית אגסי, איילת זהר, דינה שנהב, ויק יעקובסון פריד, אסנת אוסטרליץ, דלית פרוטר, משי קופלביץ', בתיה שני, מיכל שכנאי.

התערוכה שקט טעון, הנפתחת במקביל לתערוכתו של האמן הויאטנמי Khan Bui Cong, מציגה אמניות ישראליות המתמודדות ביצירתן עם המתח המתמיד של הקיום בצל סכסוך מתמשך, עם התרבות המיליטריסטית בה אנו חיים, בין מלחמות העבר שמוסיפות לכאוב, לבין מלחמות העתיד המטילות את צילן המאיים. העבודות עוסקות בנימים העדינים של מלאכת שימור המעטפת החברתית בצל המתח והסכסוך, כפי שהיא נתפסת בחוויה הנשית.

נוכחותם של ארגוני נשים המתנגדים לשימוש באלימות ובכוח צבאי לפתרון סכסוכים בולטת מזה שנים במרחב הציבורי. ניתן לומר שהקול הנשי לוקח באופן קבוע את התפקיד החברתי, מתריס ומתריע על מצבה הנפשי של החברה, הנמצאת בכוננות מתמדת, כשהמתח והאלימות המודחקים מבעבעים כל הזמן מתחת לפני השטח. "החוסן הלאומי" שלנו, אשר התחנכנו כי יש להפגינו כלפי חוץ, הפך בהדרגה לעור עבה במיוחד המאפשר הישרדות בתנאי סכנה, אך גורם לקהות חושים, לאובדן רגישות ולאותו חספוס שמזוהה עם הישראליות.

האמנות הישראלית עסקה בעשורים האחרונים לא מעט בדימוי החייל, ערערה על האתוס הגברי ההרואי והמיליטריסטי והפנתה כלפיו שאלות טורדות.

התערוכה מחולקת לשני מקבצים - הראשון מאופיין באסתטיקה מוקפדת, המבודדת את הדימויים הצבאיים מאירועים מובחנים בזמן ומקום. הפרספקטיבה המרחיקה מייצרת תחושת על-זמניות ומאפשרת להתנתק מסבך הרגשות והמטענים הנפשיים בהם אנו לכודים ביחס למציאות הפוליטית. העבודות מאופקות, נוצרות את נשקן ומחשקות שפתיים. עולה מהן צעקה שקטה על האלימות אשר הפכה למצב תודעתי, קיומי ושגרתי.

מקבץ העבודות השני חודר למרחב רגשי כואב ואמביוולנטי - הרגע בו הילדים שלנו הופכים לחיילים. מתי מתרחש הרגע בו הם אוטמים את רגשותיהם ויכולים לכוון את הנשק אל כל אדם שהוכרז כ"אויב"? העבודות מכילות בתוכן את האבסורד ונעות בין עולם הדמיון ומשחק, לבין המציאות העגומה בה צו הגיוס מחלחל כבר מגיל צעיר למשחקי הילדות, וגורם להתבגרות מהירה מדי. אלו עבודות אוטוביוגרפיות, המתייחסות מנקודת מבט אישית אל ילדות ונעורים במדינה שבה עקידת יצחק היא מיתוס מכונן.