"אם אתה משורר, תראה בבירור שענן שט לו בדף נייר זה. בלי ענן, לא יהיה גשם; בלי גשם, עצים לא יצמחו, ובלי העצים אין אנו מסוגלים להכין נייר. [...] אם נעמיק להביט בדף הנייר, נוכל לראות בתוכו את אור השמש. [...] כשנעמיק להביט אפילו יותר, נוכל לראות כי גם אנחנו בו. קל לראות זאת מכיוון שכאשר אנו מביטים בדף נייר, הוא הופך להיות חלק מתודעתנו. [...] דק ככל שיהיה, מכיל דף נייר זה בחובו את כל אשר ביקום."
* טיך נהאת האן

מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח השוכן בקיבוץ הזורע, מציג אמנות מסורתית לצד אמנות עכשווית, אמנות מן המזרח הרחוק לצד אמנות מערבית. תפקידו של המוזיאון הוא לשמש כגשר תרבותי הנמצא "בין לבין", ממש כשמה של תערוכה זו, שבה מוצגים אמני נייר מן המזרח הרחוק לצד אמנים מישראל, מאירופה ומאמריקה. נושא התערוכה "בין לבין" מבטא את המרחב המשתנה בין ניגודים: בין טבע לתרבות, בין מזרח למערב, בין טקסט לטקסטורה, בין אחדות לריבוי, בין שטיחות לנפח, בין מה שמעל לפני השטח לבין מה שמתחתיהם, בין הדימוי להיעלמותו. תרבות המזרח רואה את ההשלמה ואת ההדדיות בין ניגודים. המשפט הבודהיסטי הלקוח מסוטרת הלב: "צורה היא ריק, ריק הוא צורה", מיטיב להבהיר תפישת מציאות זו. הצורה נולדת ומופיעה מתוך הריק, וכך גם תיעלם ביום מן הימים, ובהמשך תופיע שוב.

הנייר, שהומצא בסין ונדד למערב, נושא בחובו זה אלפיים שנה את התרבות האנושית כולה. עתה, בראשית האלף השלישי, לאחר יותר מאלפיים שנים שבהן מילא הנייר תפקיד מרכזי בתרבות ובהיסטוריה, עוברת האנושות בהדרגה לעידן הווירטואלי שבו נרשם המידע על גבי שבבים. לא עוד נייר. נקודת זמן משמעותית זו היא כתחנת ביניים, המזמנת הרהורים על תפקידי הנייר והתבוננות קדימה ואחורנית בעת ובעונה אחת. כיצד הייתה מתפתחת התרבות האנושית ללא הנייר? ללא רשימות מצאי של שליטים, כתבי ביוגרפיות, מכתבי אהבה, שירים, סיפורים ואגדות, ציורים, רישומים והדפסים.

בדרך כלל נמדד ערכו של הנייר בעיקר על פי חשיבות הנרשם עליו. אמני הנייר משחררים את הנייר מתפקידו המסורתי כמצע לטקסט או ליצירות אמנות, ובוחרים לחקור אותו כמדיום מרתק, העומד בפני עצמו בזכות מגוון אפשרויות הביטוי הגלומות בו. תערוכה זו מציינת עשרים וחמש שנים להיווסדו של איגוד אמני הנייר הבינלאומי (IAPMA), שבמסגרתו מאוגדים כארבע מאות אמני נייר מכל רחבי העולם. חמישים ואחד האמנים שנבחרו מייצגים קשת רחבה של תרבויות ושל אופני התייחסות לנייר. חלקם בוחרים ליצור את הנייר בעצמם ולשלב בו חומרים נוספים; חלקם בוחרים בנייר מוכן, מודפס, ומעבדים אותו באמצעות קיפול, חיתוך, קריעה, הדבקה או עבודה בשכבות; אצל אחרים הופך הנייר להיות תלת-ממדי או למיצב בחלל באמצעות יציקה לתבנית, פיסול בעיסת נייר, שזירה עדינה של חוטי נייר, נעיצה או תלייה של פיסות נייר.

תהליך יצירת הנייר משלב בין שני מהלכים מנוגדים: פירוק והרכבה מחדש. ריכוך הסיבים ופרימתם נעשה באמצעות מים. לאחר מכן הם מתרקמים לכדי משטח על גבי רשת ומתייבשים כיחידה אחת. בתהליך זה מתרחש שינוי צורה של אורגניזם חי וצומח לכלל משטח דק ולבן, שניתן לרשום עליו מחשבות, תחושות, זיכרונות ולהכיל בו את רוח האדם.

מאז הומצא הנייר בסין במאה הראשונה לפנה"ס, הוא נדד באסיה. לקוריאה הגיע במאה השישית לספירה, משם במאה השביעית ליפן ולפרס, ובמאה העשירית נדד ברחבי המזרח התיכון. באיטליה נוסד מפעל הנייר הראשון בעיר פבריאנו ב-1276, אך אופיו של נייר זה היה שונה מאוד מן הנייר הסיני: הנייר הסיני יוצר מסיבי צמחים, והיה רך ושקוף קמעא, ואילו טחנות הנייר שהוקמו באירופה, ייצרו אותו בעיקר מסחבות; סיבי כותנה וג'לטין הניבו נייר בעל מרקם חלק ואטום. עם המצאת הדפוס במאה ה-15 גדל הביקוש לנייר, ובשנת 1800 החלו לייצר נייר מסיבי עץ. הייצור ההמוני של הנייר הביא להוזלתו ולפיחות בערכו. בה בעת העלו אמנים דוגמת רמברנדט ודירר את הדרישה לייצר נייר איכותי להדפסים ולתחריטי אמנות.

בספרה אמנות הנייר סוקרת דורותיאה איימרט (Eimert) את ההיסטוריה הקצרה של אמנות הנייר. כבר בקולאז'ים של פיקאסו ושל בראק מ-1912הופך הנייר המודפס החתוך לאמצעי ביטוי. אולם ההתפתחות המשמעותית של הנייר כמדיום אמנותי החלה, למעשה, מאוחר יותר. קבוצת זרו (Zero) האירופאית, שניסתה להגיע למינימליזם, ערכה כבר בשנות ה-50 ניסיונות רבים בחיתוך נייר ובהבלטת צורות גיאומטריות בו כדי להגיע לציור ללא מכחול וצבע. ההימנעות מציור מסורתי הביאה לחיפוש אחר אמצעי ביטוי בלתי קונבנציונליים גם בארצות הברית. משנות ה-60 ואילך החלו אמנים לערוך ניסיונות ב"ציור" הנוצר כתוצאה מתהליכים טבעיים, שבהם הנייר בא במגע עם אש, מים, אדמה, צמחים ועוד... הגילוי מחדש של נייר עבודת יד על ידי אמנים כגון ג'קסון פולוק, וילם דה קונינג ורוברט מות'רוול, התאפשר, במידה רבה, על ידי "משוגעים לדבר" כקנת' טיילר, שפתח מרכז ניסיוני לנייר בארצות הברית, והביא עמו ידע טכני עצום שהעמיד לרשות אמנים, כמו פרנק סטלה, דיויד הוקני, אלסוורת קלי ואנתוני קארו. כך החלו אמנים רבים לראות את הנייר כחומר אוטונומי, ולגלותו מחדש.

תרומה משמעותית להתפתחות המדיום העלו מוזיאונים לנייר שהוקמו באירופה ובאסיה באתרים מרכזיים של ייצור נייר, כגון מוזיאון הנייר בעיר דורן (Duren) שבגרמניה, מוזיאון הנייר בטוקיו ומוזיאון האנג'י בגא'ונג'ו (Jeonju) בקוריאה. מוזיאונים אלה מספרים על התפתחות הנייר, ומציגים גם אמנות נייר עכשווית. ביאנלה בינלאומית לאמנות נייר עכשווית מתקיימת בקביעות בדורן החל משנת 1988.

ובארץ – בשנת 1979 החלה לפעול בבאר שבע סדנת הנייר בהנחייתה של ג'ויס שמידט (1991-1942). קבוצה של אמני נייר שלמדו אצלה החלה לקיים ברציפות סימפוזיונים, תערוכות וסדנאות. יזהר נוימן, אחד מתלמידיה, המשיך ללמוד את מלאכת הכנת הנייר ביפן, והקים בזיכרון יעקב את סדנת "תות נייר" לייצור נייר ידני. תצוגות מוזיאליות של אמנות נייר החלו להתקיים בישראל רק בשני העשורים האחרונים: מוזיאון ישראל בירושלים ומוזיאון טיקוטין בחיפה הציגו תערוכות מעוררות השראה של אמני נייר עכשוויים מיפן. במוזיאון הפתוח בעומר הציגו אמני נייר ישראליים אחדים בתערוכה "מטבע לתרבות: אמנות בנייר" (1999), ולאחרונה, בשנת 2008, הוצגה תערוכה מקיפה של אמנות נייר עכשווית, "חומר ללא חומר", במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב (אוצר: פול ג'קסון).

כולי תקווה שתערוכה זו, שבה נחשפים אמני נייר מתרבויות שונות, תעורר עניין בקרב הקהל הישראלי ותרחיב את מודעותו לעולם המרתק של אמנות הנייר.

* טיך נהאת האן, לב ההבנה , תרגום: עופר חי )תל אביב: פראג),, 2001 עמ12-11.

התערוכה הועברה למוזיאון הנגב