מרק יודל ויפעה אדיר

בתערוכה זו מתקיים שיח ללא מילים בחומר הקדום ביותר ממנו יצר האדם את דמותו ואת צלם אלוהיו. זהו שיח של שני אמנים בני זמננו, מרק יודל ויפעה אדיר, עם תרבויות שנעלמו מעל פני האדמה והותירו אחריהן חרסים, צלמיות ודמויות אלים. צלמיות אלה שימשו לפולחן והן נעדרות זהות אישית. יש בהן ריכוז והפשטה של הוויה שהיא מעבר לעולם החושים.

הן חופשיות מנאמנות לקנה המידה של הגוף האנושי, ואברי הגוף מתוארים בהתאם לחשיבותם הפולחנית. בצלמיות הפריון שנמצאו בארצות המזרח הקדום לדוגמה, מתואר בהגזמה אזור אגן הירכיים ואילו הראש נעדר תווי פנים לחלוטין. בתרבויות עתיקות רבות מתוארת דמות האל כאחדות אחת, פלג הגוף התחתון מעוצב כעמוד הנושא עליו ראש והידיים משולבות בתוכו. הגוף הופך למשכן הרוח וככזה הוא חופשי מייצוג גשמי.

האדם כמקדשmark.jpg
בפסלי החומר של מרק יודל ויפעה אדיר דמויות בעלות נוכחות שקטה המשדרת כוח פנימי. פנים חתומות הנושאות את סודן השמור מבטאות התכנסות פנימה וריכוז מדיטטיבי עמוק.

המסע אל ערש התרבות האנושית דרך עבודה עם החומר מרתק את שניהם. הפסלים מאפשרים פגישה ישירה עם פשטות וראשוניות שיש בה עוצמה אדירה. הם מתרכזים במהות – צורות בסיסיות הבנויות זו על זו ויוצרות מבנה סימטרי המזמין התבוננות חזיתית, בעוד הידיים והרגליים משתלבות בו או נעלמות כליל. הפיסול של מרק ויפעה מתייחס אל גוף האדם כאל בניית מקדש הנושא את הראש – משכן התודעה.

בפסליו של מרק יודל הראש ניצב על גבי מבנה גאומטרי מסוגנן ומעוטר, ומעליו דיסקית זהב שמאזכרת מסורת מפוארת של פיסול אל השמש – אל אוניברסלי שייצג את אנרגיית החיים במזרח הקדום.הדמות היחידה בין פסליו של מרק שגופה הגשמי מתואר במלואו היא של אישה, ידה האחת מושטת אל על, אוחזת בדיסקית זהב, ובידה השנייה נושאת קרן שפע בטורקיז, המסמלת את כוח הפריון והחיוניות שלה. מרק יודל שהתפרסם בפסלי יצורים צבעוניים, שופעי הומור, בחר הפעם ליצור דמויות שחורות בשריפת עישון. דמויות אלה מעוררות יראת כבוד ונושאות אותנו אל עבר תרבויות קדומות. חלק מהדמויות מזכירות כוהנים משומר או אכד השרויים במצב של תפילה, וחלקן מסכות פולחן המזכירות את תרבות המאיה. יחד הם משתפים אותנו בטקס עתיק הנושא תפילה עמוקה אל מעבר לזמן.






גם בעבודותיה של יפעה הופך הגוף למקדש. היא יוצרת את מבנה הגוף מחוליות ומגיעה לפסלים גדולי מימדים שיש בהם הפשטה והכלה.האברים מתכנסים לתוך המבנה ותחושת האחדות שבאדם מועצמת.

העמידה הזקופה, המתוחה מבטאת יראת כבוד מלכותית אך ספונה ומכונסת בתוך עצמה.

אברי הגוף מופיעים על פי חשיבותם הסמלית, לעתים מודגשים ולעתים נעלמים. באחד מפסליה הופכות הידיים לכנפים ובאחר הן משתלבות בתוך מבנה הגוף. לפסליה של יפעה אין עיניים ואוזניים- הם אינם פונים כלפי חוץ אלא מכוונים להתבוננות והקשבה פנימית . מעל הראש כתר מעגלי או כצינור – חיבור אל העולם שמעבר המסומן בזהב, המסמל נוכחות רוחנית גבוהה יותר. יפעה נותנת בפסליה סימנים: הספירלה בבטן היא המקום של הרגש – החוויות נכנסות דרך הטבור, וחלון על לוח הלב מסמן את עשרת הדיברות – "החיבור אל הרצון הטוב", לדבריה. פסליה של יפעה נקראים "התגלמות בחומר", והיא אכן יוצרת אותם מתוך חיבור אל השורשי, הקמאי והראשוני. החיבור מעלה דרך המגע בחומר מאפשר לה לעשות את הדברים נכון על פני האדמה.
מהשבט אל הכפר הגלובלי ובחזרה
האם במאה ה-21 אנו מנסים לחזור ולהיות בני אותו שבט?

קהילות וירטואליות חובקות עולם מתחברות סביב אותה מדורה שבוערת בקרבן- רעיון, אמונה או תחומי עניין, ופסטיבלי ניו אייג' חוגגים יחד טקסים יהודיים,בודהיסטים ואינדיאנים.

בראשית המאה ה-20 פנו אמנים מערביים רבים אל השבטים בתרבויות שונות (פיקאסו, ברנקוזי, ג'קומטי ועוד) ושחררו את הפיסול האירופאי מדפוסי הייצוג הראליסטיים.

בתרבויות השבטיות היה לפיסול תפקיד רוחני והוא שימש כייצוג של כוחות ביקום בטקסים ובפולחנים דתיים. האמנות המודרנית והפוסט-מודרנית ניסתה להתנתק מכל השתייכות ופרצה את גבולות הגדרתה של האמנות, אך בעודה מחפשת אחר שפה אמנותית חדשה הלכה והתרחקה מהחברה ומהקהילה. ואולי עכשיו יותר מאי פעם זקוקה תרבותנו לאמן השבט כדי שיזכיר לחברה את תפקידה הרוחני של האמנות- לייצג בחומר את העולם שמעבר ולחבר את האדם אל הרוח השוכנת בקרבו.

אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י