אתי עמרם, אמנית בת קיבוץ דליה, מציגה בתערוכה זו מקבץ עבודות מחמש השנים האחרונות. זה מכבר סיימה עמרם את תפקידה כאוצרת הגלריה לשלום בגבעת חביבה, שבו כיהנה במשך עשרים שנה. לאורך כל השנים, המשיכה לעסוק בציור ורישום ככלי הביטוי העיקרי שלה. המצע שבו בחרה עמרם לעבודותיה החדשות הוא לוח ברזל – לכאורה, חומר חזק ועמיד אך למעשה, הייתה זו דווקא החלודה, נקודת התורפה שלו, שמשכה אותה אליו.
תחילתו של החיבור האמנותי שלה אל הברזל הוא בפציעה ברגלה, שבעקבותיה הוחדרה לקרסולה תמיכת ברזל. ככימאית לשעבר, הכירה עמרם היטב בחשיבותו של הברזל לתפקוד הגוף, כמוביל חמצן אל הלב ומאפשר חיים. כעת הפך הברזל בידיה לאמצעי ביטוי המסמל כוח פיזי ונפשי לצד פגיעות ורגישות, שדרכו היא בודקת את המושגים "כוח" ו"חולשה".
העבודות נולדו מתוך כתמי חלודה שיצרה עמרם במכוון, כשהיא מאפשרת לתהליכים אורגניים של התפשטות, פעפוע ונזילה להתרחש, וממשיכה את תנועתם או מתנגדת לה בפעולת הציור. שכבות צבע בלבן, צהוב ואדום, שאותן הניחה בסמיכות משתנה, מכסות את המתכת באופן חלקי. לעתים, החלודה עדיין מבצבצת מתחתן או ביניהן, ומשקפת מאבק פנימי בין חשיפה והסתרה. הד למאבק זה הוא כתב היד הרוטט, הקו היוצא לחיפוש אינסופי במרחבי הציור כשרבוט רגיש, או ככתב צפוף ובלתי קריא. המרקם החי והנושם של פני השטח צופן בתוכו רמזים למה שהתחולל מתחתיו, התחבטויות סוערות במעמקי הנפש.
רוב העבודות בתערוכה אמנם מופשטות, אך בחלקן אפשר להבחין בצבי ובציפור – שני דימויים החוזרים בעבודותיה בגלגולים שונים, ומלווים אותה לאורך שנים. עמרם נמנעת מן היופי שהם עשויים להציע למתבונן. היא אינה מתארת את קלילות התנועה של צבי במרוצה, או את החופש של הציפור המגביהה עוף אל השחקים, אלא את ההתמודדות שלהם עם פחד קיומי מפני הסכנה האורבת לפתחם.
בעבודות אחדות שזורים פסוקים תנ"כיים וקטעי שיר, המוסיפים בת קול לממד החזותי. באחת מהן, קריאה להימלט מן המלכודת: "הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד, וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ" (משלי ו' ה'). בעבודה זו מחברת עמרם בין בעלי החיים – קרני הצבי הופכות למעין כנפיים או שורשים המרחפים באוויר זה מול זה, חלולים כשני שופרות שצלילם בוקע מתוכם. בעבודה נוספת, כמעט אפשר לשמוע את שיחתן של שתי ציפורים מהדהדת במרחבים הפתוחים. כפי שנכתב בפסוק אחר שמצוטט באחת העבודות: "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" (קהלת י' כ').
"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל" (שמואל ב' א' י"ט) הוא פסוק ידוע מתוך קינת דוד, המתאבל על תפארת ישראל ועל גיבוריה שהפכו לקרבנות המלחמה. הצבי של אתי עמרם נסוג, עייף מן המנוסה המתמדת ומבקש לנוח. גם הציפור פסקה לרגע ממעופה וירדה אל הארץ לראות "הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה." (בראשית ח' ח') זהו השקט שאותו מבקשת עמרם לעצמה ולנו.

שיר מלר-ימגוצ'י