רנה ר. בקין



ציוריה של רנה בקין מתפענחים לאט .יש בהם את אותה יכולת אנושית מרתקת להסוות את עצמם ,להתגנדר ולפתות ,אולי בכדי להטעות .הציור הוא עשייה של יסוי צבעוני לצורך גילוי עצמי ו"הגילוי" מתגלה ,בסופו של דבר ,כהסוואה נוספת ,כ"סיפור כיסוי" ,כזהות מושאלת או נכספת ,כמסכה ."מסתירה ומגלה ,מחביאה וחושפת [...] המסכים סוככים ,מכסים ,חושפים" ,אומרת רנה בקין ומודה "קשה לי עם המסווה והמסכה וקשה לי בלעדיהם [...] הפיתוי לכסות ולחשוף-משגע".

משנת 1961ואילך ספגה בקין את ניחוחות המופשט הלירי באמצעות מוריה לאמנות במכון לאמנות "אורנים" (מרסל ינקו ,מיכאל גרוס ,קליר יניב ,סימה סלונים ואחרים) .
צורות אמורפיות ,אורגניו ,שכבתיות ,מחוזקות בציוריה בסריג (גריד) ארכיטקטוני .זוהי שפת הציור נטו: שקוף - אטום ,בהיר - כהה ,חומרי - מדולל ,מאט - מבריק ,חד-מעורפל וכו' .זהו מערך קפדני ואטמוספרי כאחד של צורות וצבעים ,שמוצאם בתצפית על מציאות חיצונית ועיבודה של זו להתבוננות רגשית פנימית ,בקומפוזיציות קטועות ,דחוסות ,פרושות על כל השטח ,מקריות-לכאורה ,חתומות ומוכתמות.בהקשר הזה ,אל האנפורמל והמופשט ההבעתי ,ציוריה של

רנה בקין מחוברים אל שורה של אמנים ,בני ברית ,איתם היא 'מתכתבת' בפרקי יצירה מסוימים או לאורך השנים: בונאר ,וויאר ,דיבופה ,ג'אקומטי ,קבוצת 'קוברא' ,פולוק ,טוביי ,מריני וטאמאיו. בציוריה של בקין ,הנוף הממשי הופך לפסיפס של צורות-צבעים שטוחים ,אשר מזכיר שטיח ארוג או אפליקציות מעשה טלאים: "מחברת קצוות ,מפוררת גושים .בשוליים ארקום מתווי".
סוג זה של ציור מוביל את בקין למחוזות היופי ,אל אותם מקומות שיופיים מתגלה באמצעות הנחת צבע חושנית ועיצוב דקורטיבי משהו של פני השטח .זהו ציור שגורר אחריו הנאה חזותית וקריאת התפעלות: "יופי של מקום".

הציור מתגלה כמפה טופוגרפית ,כמבט ממעוף הציפור (או המטוס) על נוף ישראי.

בחלק מן הציורים ,זהו הסריג המוכר של חלקות אדמה ,מטעים ,משבצות משבצות של קרקע חקלאית ,שדות שבעמק ,ניחוח חציר .צבעי הירוק ,כתום ,צהוב ,חום ,אדומים ולבנים מסמנים תלמים

ומתווים נתיבים בין בתי הקיבוץ ,בדומה למראות שהכירה בקין ,בשנים בהן הייתה חברת קיבוץ להבות הבשן (1953-1961).הנופים הישראליים ,הלוהטים באור התכלת העזה (בקין: " את השמש שלי לא אמיר באחרת") ,הם נופי תחליף ,מראות במקום ,לאלה שאבדו ואינם ,נופי הילדות בבז'זני שבפולין ,שם נולדה רנה בקין בשנת 1934וגדלה ,עד פרוץ מלחמת העולם הנייה.
מאז ,במשך שנים אחדות של תלאות ונדודים ,החליפה נופים ומקומות ,בגטו ,במסתור ,ביער ובמחנות עליה באוסטריה ,באיטליה ובקפריסין .

הנופים המצוירים שלה מתגלים - עם הזמן - כנופי כלאיים ,המסתירים בחובם גם את הנופים המוכחשים ,האפלים ,של העב .אולי מתחת לכל נוף ישראלי שציירה מוצפן מקום נוסף ,מושבו של אדם .המושב הנוסף הזה ,החתרני והמוסווה היטב ,איננו מצליח להיחלץ משביו .הוא קבור ,מכוסה ומטויח היטב ,מתחת לשכבות האיפור הצבעוני ,הדקורטיבי ,העליז והחגיגי שמעליו.
וכך ,המסכים הרבים ,אשר מרכיבים את ציוריה ,הם רשת בטחון ורשת הסוואה ,מלכודות מפתות המונעות מציידי הנפש למצוא את המקום האמיתי ,את הרווחים והחללים בהם היא מסתתרת ושומרת על מעמדה - מעמד התצפיתן הנסתר - רואה ולא נראית .במצב הזה ,המחייב ערנות והקשבה ,ניתן להבין את הצורך המפורש שלה בשקט: "אני זקוקה לשקט מבחוץ ,כדי לשמוע את הקולות בפנים".

פרופ' חיים מאור