(מימין: עופר ללוש, דיוקן עצמי. משמאל: צבי לחמן, היושבת הגדולה )
נוכח נסתר
"כיצד נראו פניך לפני שנולדת?", שאל מורה הזן את תלמידו.
על פי הדרך הזן-בודהיסטית, ההתבוננות פנימה מתחילה בתשומת לב לגוף, אך היא מתרחבת ומתפשטת מעבר לגבולותיו המוכרים הנראים לעין. אם נעצום את עינינו, נוכל להשתחרר מן המראה שאותו אנו מזהים עם עצמנו ולהגיע לתובנה שהיא מעבר לפנים או לגוף.
אלברטו ג'אקומטי הגדיר את תהליך היצירה שלו כ"תהליך מחיקה שטרם בא אל קִצו", ואכן פסליו ביטאו את הכמיהה העמוקה לזקק את הדמות לכדי תמצית הווייתה. האמנים המשתתפים בתערוכה זו מתבוננים בגוף מבלי להיאחז בו והופכים אותו למופשט ולחסר גבולות. בעבודותיהם אין ניסיון להתחקות אחר אשליית המראה החיצוני ואין בהן כמיהה ליופיו החושני של הגוף, שתולדות האמנות עשירה בתיאוריו. תהליך ההתבוננות שלהם מכוון פנימה ומשקף גוף, שלא ניתן לתחום אותו בקווי מתאר. זהו גוף מתהווה, המכיל את החלל שמסביבו, מתמזג בו ומצוי בהִשתנות מתמדת; זהו גוף, המבקש להתפשט מגשמיותו ומזהות אחת ויחידה.
בציוריו של דרור אוסלנדר נמחקים הסממנים החיצוניים, המאפיינים אדם מסוים. הגוף הופך לצללית, לישות מופשטת, בתהליך מתמשך. חלק מן הגוף הנראה לעין מכוסה במרחב לבן, המבקש לבטל את התפישה המפרידה בין חומר לרוח, בין גוף לחלל.
עבודותיה של אורלי מיברג מבוססות על מחברות רישומים, שבהן מתואר תרגול יוגה יומיומי בדיו ובצבעי מים. היוגה היא ביטוי של נוכחות, נשימה ושהייה של התודעה בתנוחת הגוף. הגוף בציוריה הוא חסר משקל, מתמוסס אל תוך עצמו וסופג פנימה את שקיפות החלל. מהלך ההגדלה של הדימוי ממחברת הרישום לממדיו הנוכחיים, תורם להפשטה ולתחושת ריחוף הגוף.
עבודותיו של צבי לחמן עוסקות ברגישות ובעוצמה בארעיות הקיום האנושי ומבטאות את פגיעותו של הגוף. בתהליך עבודה רב-שכבתי בשעווה הוא פוצע ומאחה לסירוגין, חושף פתחים וחללים, וכך מאפשר למבטו של הצופה לחדור פנימה ולחוש את העור כקליפתו של הר געש פעיל. השעווה המתפוגגת היא עדות לכוחות פנימיים עזים, המצויים בתנועה מתמדת בין פנים לחוץ. עקבותיו של תהליך העבודה בשעווה נוצקים בברונזה, וכך מוקפא הזמן בחומר, כדבריו: "אני לא מפסל גוף, אני מפסל התהוות של גוף".
שחר סיון חורץ בלוח העץ קווים חדים, המבקשים לפרוץ את המעטה הנראה ולחשוף את עקבותיה של דמות נסתרת, שאבדה בתוכו. הוא יוצר גוף רגשי עז, שהאנרגיה שלו מפרקת את פני השטח, ובעודה מתגלה בתוכו, פגיעותה הופכת לעוצמה.
הדיוקנאות העצמיים שמצייר ומפסל עופר ללוש נראים כאילו הם מתקרבים ומתרחקים חליפות. בעבודות המוצגות כאן, חלקו המואר של הגוף מבליח מתוך האפלה, בעוד חלק אחר שב ונעלם לתוכה. גם בתבליטי הברונזה מתגלם הגוף באופן חלקי ומנסה לחלץ את דמותו מתוך קוויו, המשורטטים על גבי הלוח. אותה חקירה עצמית, שבמסגרתה מנסה ללוש להתוות את דיוקנו שוב ושוב אינספור פעמים, אינה מגיעה לכדי מיצוי. הוא צולל אל מעמקי דמותו כדי להגיע אל הבלתי נראה מתוך הנראה. עבודותיו משקפות את מציאות היותו של הגוף האנושי בתהליך מתמיד של היווצרות והתכלות, ודווקא בשבריריות זו טמון יופיו.
שיר מלר_ימגוצ'י